[sociallocker id="2525"]
[vc_row][vc_column][vc_column_text][divide color="#"]
מדריך מקיף לאילוף כלבים בעזרת מרקר (קליקר)
[divide color="#"]
2 הדברים החושבים ביותר שמאלף כלבים חדש צריך ללמוד הוא איך להצליח לעשות 2 דברים עם הכלב שלו:
- הוא צריך ללמוד איך להשיג ולשמור על "חיברות"
- הוא צריך ללמוד לעשות "הכללה" כשזה נוגע לפקודות
[divide color="#"]
חיברות
[divide color="#"]
חיברות אומר בפשטות שהכלב שלך רוצה להיות לידך ואיתך והוא רוצה את מה שיש לך (צעצוע, חתיכת אוכל, או מילה וליטוף)
אם למאלף כלבים אין חיברות איך הוא אמור להשיג את תשומת הלב של הכלב; איך הוא יכול לאלף את הכלב לעשות כל דבר אם הוא לא רוצה להיות איתו. אם כלב לא רוצה את מה שלמאלף יש להציע איך הוא אמור לתמרץ את הכלב לבצע התנהגות?
ללא חיברות הדרך היחידה בה מישהו יכול לגרום לכלב לעשות משהו הוא כח – להכריח את הכלב לעשות את מה שהוא לא רוצה. זה בדיוק מה שמאלפים כמוני היו עושים לפני 30-40-50 שנה, התחלתי לאלף כלבים ב1950. זה לא היה מראה נהדר, אבל לא ידענו שום דבר אחר.
[divide color="#"]
הכללה
[divide color="#"]
הכללה בפשטות אומרת שברגע שכלב למד את המשמעות של פקודה הוא יבצע את הפקודה בכל מקום תחת כל הסחת דעת.
דוגמה לכלב שלא למד עדיין הכללה של פקודה היא לרוב כשרואים בעל כלב לומד שהוא יכול לתת פקודה לכלב שלו במטבח אבל ברגע שהוא יוצא מהמבטח נראה שהכלב שכח את כל מה שלמד. זה מכיוון שהכלב לא עשה הכללה.
כלב לא עשה הכללה לפקודה "שב" כשהוא יושב במטבח או יושב בסלון אבל לא יושב כשחברים באים להתארח. כלב לא הכליל את הפקודה "ארצה" כשהוא עושה ארצה על השטיח בבית אבל לא למטה כשכלב של שכן עובר ליד.
אילפתי כלבים מאז 1950 כאמור. לקח הרבה זמן והרבה שיטות אימון כושלות כדי להתפקס לשיטת אילוף כלבים שבצורה עקבית מייצרת כלבים "מחוברים" אלי וכלבים שהכלילו את העבודה שאני עושה איתם.
אנחנו קוראים לשיטה הזאת אילוף כלבים בעזרת מרקר. היא התפתחה בסצנת אילוף הכלבים הראשית בארה"ב בשנות ה1990 המוקדמות. כמו הרבה מאלפי כלבים הייתי איטי לקבל את העקרונות החדשים האלה. אילפתי כלבים 30 שנה כשהשיטה התחילה. העברתי את שנות ה1990 בלהגיד לאנשים שזו שיטה מטופשת. המטופש היחידי היה אני בגלל שאף פעם לא לקחתי את הזמן באמת ללמוד את השיטה ואיך ליישם אותם בתחומים שהיה לי בהם צורך.
היום אני אומר לאנשים שאילוף כלבים בעזרת מרקר היאא השיטה היעילה ביותר שראיתי ב50+ שנות אילוף כלבים. זה שיטת שחור או לבן של תקשורת המבוססת על חיזוק חיובי.
אילוף בעזרת מרקר מספקת למאלף כלבים את השפה שמאפשרת לו לתקשר עם הכלב "בשניה" שהכלב עושה דבר שהוא רוצה. זה מספק שיטה ללא ענישה שבה אתה אומר לכלב "בשניה" שהוא עושה משהו אם אתה לא אוהב את זה וזה שיטת מוטיבציה לכלב בה אתה אומר לו מה הוא כן עשה טוב ומה אתה מצפה ממנו לעשות הלאה ובצורה מדויקת יותר.
אם אתה עוצר לחשוב על זה, כשאתה יכול לעשות את שלושת הדברים האלו ולעשות אותם בצורה שהכלב עדיין עם מוטיבציה ועם חיברות אז אתה למעשה יכול ללמד את הכלב כל דבר.
אילוף מרקר (אשר נקרא לפעמים "קליקר") יכול להתחיל בגיל 8 שבועות או 9 שנים עם כלב אגרסיבי ודומיננטי. היופי בשיטה שהיא ללא התעמתות, לכן היא עובדת כל כך טוב עם כלבים דומיננטים ואגרסיביים ללא שום אילוף בכלל. כאן אצלינו באקדמיה אילפנו תוכים וסוסים עם מרקר. העובדה היא שאילוף מרקר עובד על כל החיות והציפורים.
אילוף מרקר הוא אותו דבר כמו אילוף קליקר. ההבדל היחיד הוא שעם מרקר אנחנו משתמשים בקול שלנו ועם קליקר אנחנו משתמשים במכשיר מכני קטן שעושה רעש של "קליק" כדי לתקשר עם הכלב.
זה מביך לומר זאת אבל בשנות ה1990 המאוחרות הייתי אחד מאלה שהיו מוציאים לשון הרע על אילוף עם מרקר. זה היה מבוסס על צרות המוחין שלי בנושא וחוסר ההבנה של העקרונות של השיטה. זה לא הייתה הפעם הראשונה שתקעתי את הנעל בפה וכנראה לא האחרונה.
הבעיה שהייתה לי עם איילוף קליקר בזמנו היא שמאלפי קליקר על טהרתם לא מאמינים בתיקונים לכלב. למעשה הם לא חושבים שלתיקונים יש מקום באילוף כלבים. אני לגמרי לא מסכים עם החשיבה הזו ולכן סירבתי להתסכל על השיטה ולבחון אותה. ידעתי מנסיון שיש מקרים שבהם מנהיג להקה צריך לתקן כלב. ידעתי גם (בגלל סוג הכלבים שאילפתי – כלבים בעלי יצר גבוהה המאומנים לשמירה) שיש מקומות וזמנים מדויקים שבהם הכלב חייב לחוות תיקון על חוסר משמעת (נדבר על כך מאוחר יותר במאמר)
עם זאת שנאמר הרבה מהאנשים שהביאו את אילוף הקליקר לעולם הכלבים הביאו את הרעיון מהעולם הימי והציפורים. אתה לא יכול לתקן לוויתן קטלן או תוכי על חוסר ציות. זה פשוט לא עובד. האנשים האלה חשבו שהם יכולים ליישם אותו דבר בדיוק לכלבים והם שכנעו המון מאלפי חדשים שהם צודקים. אובחן דעתי היא שהם טועים.
כאשר התחלתי לראות כלבים המאולפים בעזאת מרקר שהיו אנרגטיים ומאומנים היטב אשר אהבו לעבוד ואהבו את הנוהג התחלתי לחקור מה בדיוק כל הסיפור. זה כשהתחלתי להבין כמה טיפשי הייתי בלרדת על שיטה כה טובה.
מייקל אליס היה האדם שפתח את עיניי לעובדה שמרקרים ותיקונים יכולים לחיות ביחד כחלק משיטת אימונים. משנות ה1990 המאוחרות מייקל מטייל במדינה ו40-45 הרצאות בסופי שבוע בשנה על השיטה שלו. והוא פתח בית ספר בסאן פרנסיסקו.
מה שאני למדתי שהעוצמה בשיטה מונחת בפרטים בקטנים של התכנית. מאלפי כלבים אשר מתמחים בשיטה נעשו מוצלחים מאוד בעולם האילוף כלבים. האמת בטענה הזאת יכולה להיות מוכחת בסרטונים מתחרויות מ1980 ו1990 אשר מתחרים שזכו בזמנו אין להם שום סיכוי לזכות היום. הסיבה היא שמאלפים הטובים ביותר היום משתמשים באילוף כלבים עם מרקר.
[divide color="#"]
אז מה זה בדיוק אילוף בעזרת מרקר?
[divide color="#"]
במונחים טכניין אימון בעזרת מרקר הוא התנייה אופרנטית. התניה אופרנטית נמצאת איתנו כבר שנים. ככה דולפינים מאולפים בעולם המים.
התניה אופרטנית יוצרת אסוציאציה בין התנהגות לתוצאה.
אני רואה מאלפים חדשים קוראים את זה ומנענעים את הראש כשהם חושבים "להההה, זה לא ברור שזה כל הסיפור באילוף כלבים?"
התשובה שלי היא "כן" אבל בוא נכנס קצת לפרטים.
כשכלב מציג התנהגות אנחנו רוצים שהתוצאה תהיה פרס בעל ערך רב. באילוף בעזרת מרקר הפרס הוא או פרס בעל ערך כמו חטיף או צעצוע שהכלב באמת אוהב. אם הכלב לא מבצע את ההתנהגות התוצאה היא "אין פרס", זה נקרא חיזוק שלילי. כשכלב מקבל חיזוק שלילי הוא צריך לבצע מחדש את התרגיל אם הוא רוצה לקבל את הפרס.
באילוף "אולד סקול" – של פעם – התוצאה להתנהגות לא רוצויה היא תיקון.
לא משנה מה מישהו אי פעם אומר לך – כלבים עושים דברים בשביל עצמם. כלבים לא עושים דברים כדי לגרום לך להרגיש טוב. האם עושים דברים שגורמים להם להרגיש טוב. הם עושים בדרים בגלל שיש להם מוטיבציה להרגיש טוב בנוסף לעשות דברים כדי להמנע מלהרגיש רע. זה עניין די בסיסי ואחד שהרבה בעלי כלבים בדרך כלל מפספסים. בעלי כלבים או מאלפי כלבים חדשים הרבה פעמים מאמינים שכלבים בסופו של דבר עושים דברים כדי לגרום לנו להרגיש טוב. המציאות היא הפוכה.
אז המפתח בהתניה אופרנטית היא ללמד את הכלב שכאשר הוא מבצע התנהגות שאנחנו אוהבים הוא מקבל פרס שגורם לו להרגיש טוב – הפרס נותן לו תחושת נוחות. זה יכול להיות בדמות חטיף או צעצוע שהוא אוהב לשחק איתו ביחד עם המאלף. בכל שנותי כמאלף הכרתי רק כלב אחד שיעבוד רק בשביל מילה טוב וליטוף מהמאלף.
בשיטת האילוף בעזרת מרקר יש רק 2 תוצאות להתנהגות שאנחנו מנסים להשיג. התוצאות הם פרס או אין פרס. התוצאה תלויה בהתנהגות שמציג הכלב לגירוי. הגירוי יכול להיות פקודה או סימן מהמאלף.
כדי שכלבים יחברו התנהגות עם פרס או עם עונש הם חייבים לבוא ישירות אחרי ההתנהגות. אנחנו אומרים לאנשים שזה צריך לקרות חצי שניה לאחר ההתנהגות. אם הפרס מגיע 5 שניות אחרי ההתנהגות לכלב אין מושג מדוע הוא מקבל את הפרס. אם בעלי כלבים חדשים מגיע הביתה ומוצא ערמה של חרא במטבח והוא מורח את האף של הכלב בחרא, לכלב אין מושג על מה הוא נענש.
עכשיו במקרה ואותו כלב היה עם רצועה במטבח והשתין על הרצפה והמאלף צעק עליו באותו רגע שהוא השתין – עכשיו הכלב יקשר את הצעקות עם ההשתנה – בגלל שזה הגיע חצי שניה לאחר ההתנהגות.
באילוף זה לא תמיד אפשרי לתת תגובה בזמן של חצי שניה. למעשה לא משנה כמה תנסה אתה לא יכול באופן עקבי לתת פרס לאחר חצי שניה. כדי להתגבר על המכשול הזה אנחנו עוקפים אותו (או מגשרים) על הזמן בין ההתנהגות לתגובה. הגשר הזה נותן לנו להאריך את חוק החצי שניה. הגשר הזה הוא מילה – שאנחנו קוראים לה מרקר (אני אוהב להשתמש במילה "כן", אפשר להשתמש במילים אחרות). הרבה אנחנו משתמשים בצליל של הקליקר. העובדה היא שאתה יכול להשתמש בכל מילה או צליל שאתה מרגיש נוח איתו במידה והוא עקבי.
צורה פשוטה להסתכל על מרקר כגשר היא שזה כמו להגיד לכלב שלך "תשמע רגע – אני אוהב מה שעשית הרגע ואני מתכנן להביא לך פרס בעל ערך רב".
יש מרקר חיובי ושלילי. המילה למרקר שלילי היא "לא" או "די". זה חשוב לציין שמרקר שלילי הוא לא תיקון. זה בסה"כ דרך לתקשר עם החיה ולהגיד לה שהיא עשתה טעות ואם היא מצפה לקבל את הפרס היא צריכה לבצע את ההתנהגות מחדש.
כלבים שמאולפים על ידי מרקר הופכים להיות "פותרי בעיות". הם למדו (דר הרעיון של חיזוק שלילי) שכאשר התנהגות אחת לא עובדת הם צריכים לנסות משהו אחר ואם זה לא עובד הם פשוט ימשיכו לנסות בגלל שאם ינסו מספיק זמן יש להם סיכוי טוב להבין מה אתה רוצה ולהשיג פרס בעל ערך גבוה.
השיטה הזו הצליחה לאכוף התנהגות נכונה עם "דיוק חד כסכין" ממרחק. זה רק מאפשר לכלב לעשות טעויות וללמוד מהטעויות. היופי בשיטה היא שהיא מאפשרת לנו להצביע על הרגע המדויק שהכלב עשה טעות, בלי לתקן את הכלב בתהליך.
זה שונה בצורה רדיקלית מהשיטה של פעם שבהם כלבים קיבלו תיקון על כל פעם שעשו משהו לא נכון. אני זוכר את היום שלקחנו כלב לא מאולף והלכנו איתו ברחוב עם רצועה. עשינו פניה חדה שמאלה, פניה ימין ותוך כדי אומרים לכלב "רגלי" ונותנים לו תיקון על שהוא לא נשאר לצדנו. כשאני עוצר לחשוב על זה – כמה חוסר צדק עשיתי לכלבים שלי. זו היה שיטה נוראית לאלף כלבים. זה יצר כלבים שהיו מפחדים לנסות לחשוב כי הם ידעו שאם הם יטעו הם יקבלו תיקון.
אימון בעזרת מרקרים היא שיטה שקל להבין. זה רק לוקח כמה דקות להסביר למה זה עובד אבל זה יכול לקחת שנים להתמחות בזה. המסע הוא מרתק ושווה מאוד לצעוד בו. במהלך הדרך תגלה שהכלבים שלך הרבה יותר חכמים ממה שחשבת פעם.
[divide color="#"]
5 מילות הקסם באילוף עם מרקר
[divide color="#"]
הבסיס של אימון בעזרת מרקר כולל לימוד הכלב 5 מילים עיקריות. ברגע שהכלב הבין מה המילים האלה באות להגיד לו הם יכולות להיות מיושמות בכל תרגיל שאתה רוצה ללמד את הכלב שלך.
הסבר:
1. "מוכן" או "האם אתה מוכן"? היא מילה שאומרת לכלב שלנו שאנחנו עומדים להתחיל להתאמן או ללמוד. כשאתה שואל את הכלב שלך אם הוא מוכן, תמיד יהיה איתך משהו כדי לתת לו כפרס כאשר הוא מתחיל להיות מפוקס עליך או מתחיל להציע התנהגות.
כשהכלב שלך מקבל נסיון אתה לעולם לא אמור להתחיל תרגיל אלא אם הוא מציג לך שהוא מוכן לשחק, אנחנו קוראים לזה חיברות. לקבל חיברות מקבל זה מיומנות נרכשת.
אם הוא לא משחק אז הנוהג צריך להחזיר את הכלב ולחשוב על איך לקבל חיברות מהכלב פעם הבאה שהוא מוציא אותו.
מערכת היחסים בינך לבין הכלב שלך חשובה יותר מהאימון. אז אם הכלב שלך לא מחובר אליך, אם לא מתחשק לו לשחק היום אז אתה לא צריך לנסות וללמד אותו התנהגויות. תחזיר אותו או קח אותו לטיול.
דבר מעניין שנראה שקורה כשכלבים מאומנים להבין ולהפנים חיברות הוא שהם מסתכלים על הנוהג שלהם כאל מכונת פרסים פרטית. בעיניים שלהם הם רק צריכים לעשות איזה תרגיל מטופש כדי לגרום לך לתת להם אוכל או צעצוע.
2. כן היא המילה שאנחנו משתמשים בשביל חיזוק חיובי. זו המילה שאנחנו משתמשים כדי לגשר על הזמן בין התנהגות רצויה והפרס שאנחנו נותנים. ברגע שהכלב הפנים את המושג של "כן" (אנחנו קוראים לזה "להטעין את המרקר") הוא במהרה לומד שכל פעם שאתה אומר "כן" הם הולך לקבל חטיף. עם הנסיון הוא לומד שזה יכול לקחת 3 או 4 שניות אם אתה לא ממש קרוב וזמין אליו כשאתה אומר "כן"
חשוב שמאמנים יבינו ש"כן" זה לא שבח מילולי. מאמנים שחדשים בתחום הרבה פעמים מבלבלים בין ההבדל למרקר לבין שבח. הם צריכים ללמוד שהם יכולים "למרקר את הרגע" ואז לשבח את הכלב ב"כלב טוב" לאחר המרקר.
כשמאמן מתחיל להתלהב ואומר "כן כן כן אתה כלב טוב" הוא רק מבלבל את הכלב למעשה כי הוא ממרקר 3 רגעים. נדבר על כך מאוחר יותר.
"כן" היא גם מילה שמתמשים בה כדי לשחרר את הכלב מפקודה כשהוא עשה משהו טוב. זה אומר ש"כן" לא רק אומר לכלב שהוא עשה משהו נכון, זה גם אומר לא שהוא יכול להספיק לעשות את מה שהוא עשה והוא עכשיו חופשי ליצור איתך קשר (כלומר לקבל חטיף או צעצוע).
3. "יופי" היא מילה שמשמעותה "אני אוהב את מה שאתה עושה ואני רוצה שתמשיך לעשות את זה"
במילים אחרות "יופי" היא מילה שאנחנו משתמשים כדי להוסיף "משך" לפקודה. דוגמה מעולה תהיה כשנשתמש ב"יופי" כשאנחנו מלמדים כלב ארצה. כשאנחנו מלמדים משך בפקודת ארצה, אנחנו לא ממרקרים "כן" כשהכלב ירד לארצה בגלל שה"כן" זה אומר גם שהוא משוחרר מהפקודה. אם מירקרנו ב"כן" את הירידה לארצה זה אומר שנתנו לכלב רשות לקום ולקבל את הפרס שלו.
אז מאמנים חדשים צריכים להבין ש"יופי" זה לא פקודת שחרור. כשאנחנו אומרים "יופי" הכלב צריך להבין שאם הוא ימשיך בדיוק מה שהוא עשה כשאמרנו "יופי" הוא יקבל את החטיף בזמן מסוים בעתיד הקרוב.
בניגוד למרקר "כן" ו"לא" בתחילת ההאימונים אנחנו יכולים להגיד "יופי" מספר פעמים ברצף. אנחנו יכולים להגיד לכלב "יופי יופי יופי" כמהפעמים שצריך כדי לגרום לו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה.
4. "לא" היא מילה שנשתמש כמרקר שלילי. זה אומר שהכלב עשה הרגע טעות והוא צריך לעשות את התרגיל מחדש. זה לא אומר שאנחנו כועסים, זה לא אומר שהוא הולך לקבל תיקון, זה רק אומר שהוא צריך לחזור על מה שאנחנו מצפים ממנו אם הוא באמת רוצה את החטיף השווה שיש לנו.
אם החטיף שווה מספיק לכלב זה לא לוקח לו יותר מדי זמן להבין ש"לא" אומר "תעשה את זה שוב".
5. "זהו" או "די" או "מספיק" (במובן של "צא להפסקה") היא המילה שאנחנו אומרים לכלב כדי לסמן שהאימון נגמר לעכשיו. האימון יכול להגמר ל5 דקות הקרובות או לכל היום.
כשאנחנו אומרים שסיימנו החטיפים או הצעצועים מוחבאים. כשאנחנו אומרים "זהו" ומראים לכלב ידיים ריקות, לא לוקח לכלב יותר מדי זמן להבין שנגמר האימון.
עם הזמן זה נהיה מאוד ברור לכלב שלנו.
היופי באילוף בעזרת מרקר הוא שאנחנו בבירור יכולים להגיד לכלב בעזרת המילה "מוכן" שאנחנו עומדים להתחיל אימון ועם "זהו" שאנחנו מסיימים את האימון. זה נהיה מאוד ברור לכלב מתי אנחנו מצפים ממנו לעבודה. שאר המאמר נוגע ביישום 5 המילים האלה.
[divide color="#"]
כלבים הם מומחים בקריאת שפת גוף
[divide color="#"]
הם הרבה יותר אינטואיטיבים מאשר בני אדם. הם תמיד מסתכלים עלינו והם מזהים ברגע סיטואציות וקוראים אותנו כאילו היינו ספר. הם יודעים שאנחנו שמחים והם יודעים מתי לעזוב אותנו בשקט. הם מבסיים את כל ההחלות חיים שלהם על מה מחזק את תחושת הנוחות שלהם ומה מספק את יצרי הלהקה שלהם.
מאלפי כלבים חדשים טועים לחשוב שהכלבים שלהם מקשיבים להם כל הזמן. הם חושבים שהכלבים בצורה אוטומטית יודעים כשפקודה נתנת. העובדה היא שכלבים יכולים לשמוע אבל הם לא באופן טבעי מקשיבים לכל מילה. למעשה כלבים מאומנים לא מבינים את רוב מה שאנחנו אומרים. אבל הם מאוד מפותחים ביכולת האינטואיטיבית של קריאה וזיהוי סיטואציות ותמונות (של שפת הגוף שלנו). הם כל כך טובים בזה שאנחנו חושבים שהם יודעים מה אנחנו אומרים כשלמעשה אין להם מושג.
דוגמה מושלמת לזה היא כלב שלומד לשבת במטבח. הכלב יכול לבצע את התרגיל "שב" 200 פעמים במטבח ואתה עלול לחשוב שיש לו מושג של משמעות המילה "שלב". אז אתה לוקח אותו למקום אחר ואומר "שב" והוא מסתכל עליך כאילו נחתת מהריח. כאילו יש לו 2 ראשים והראש הזה לעולם לא שמע את המילה "שב" בחייו.
דוגמה טובה יותר לזה היא כשהפקודה "שב" ניתנת לכלב כשאתה עומד מולו במטבח. הסתובבת פשוטה עם הגב אליו ואמירת המילה "שב" לא תביא לשום תוצאה. או התכופפות למטה או ישיבה על הרצפה ואמירת "שב" גם לא תביא לשום תוצאה.
זה מכיוון שהכלב לא מבין את המושג "שב" הוא לא יודע מה אתה מבקש ממנו לעשות. או שאתה עלול שהוא מבין את המילה "שב" אבל מה שהוא באמת יודע הוא שאם הוא רואה אותך עומד מולו במטבח כדאי לו לשבת.
אז כשהכלב לך עושה זאת, אתה צריך להבין שהוא עוד לא תפס את המשמעות של המושג "שב"
אילוף מרקר הולך ללמד אותך איך לתקשר עם הכלב שלך ככה שהוא יבין את המושג של הפקודות שתרצה ללמד אותו ולעשות זאת בדרך שבה הכלב נהנה.
[divide color="#"]
כלבים אקטיביים מול כלבים רי-אקטיביים
[divide color="#"]
אימוני מרקר הופכים כלב ממה שאנחנו קוראים "כלב אקטיבי" ממול ל"כלב ריאקטיבי".
זה אומר שהמערכת יוצרת כלב שבאופן פעיל (אקטיבי) מנסה לפתור בעיה. כלבים אלה מנסים להתחבר לבעלים שלהם על ידי נסיון לעשות דברים שיגרום לבעלים שלהם לשחק איתם, לתת להם אוכל או צעצוע או שיבקשו מהם לעשות משהו שיוביל לדברים האלה.
כלבים אקטיביים מנסים לגרום לדברים לקרות. הם יודעים שהם יכולים לעשות דברים שיגרמו לבעלים שלהם להתחבר אליהם. למעשה הם בעצמם מתחברים לבעלים שלהם על ידי שהם קופצים לידו ומנסים לעשות דברים שיובילו לכך שהם יקבלו פרס. כמו שכתבתי לפני כן במאמר, מאמנים צריכים ללמוד איך להתחבר לכלב שלהם. מאלפים חדשים רבים חושבים שיש להם את הכלב הלא נכון ושהכלב שלהם לא יתנהג ככה לעולם. האנשים האלה טועים. הם פשוט צריכים ללמוד איך לספק סביבה שגורמת לכלב לרצות להתחבר לנוהג.
זה בהשוואה לכלב רי-אקטיבי שמחכה שיראו לו מה רוצים ממנו. כלבים ריאקטיבים מפחדים לנסות דברים חדשים מכיוון שהם מפחדים שיקבלו תיקון על עשיית טעויות.
בכל פעם שאתה לוקח את הכלב שלך החוצה אתה מלמד אותו משהו. אתה אולי לא יודע את זה אבל הכלבים שלנו מסתכלים עלינו כל הזמן ומעריכים אותנו מחדש. כלב אקטיבי ינסה להבין איך ליצור איתך קשר בצורה שתועיל לו. כל ריאקטיבי ינסה לא לדרוך על מוקשים שכתוצאה יכולים להוביל לתיקון. אימון מרקר הוא השיטה המושלמת לקבלת כלב אקטיבי.
אנחנו יכולים להשתמש בפרס בדמות כדור כדי להציג את ההבדל בין כלב אקטיבי לריאקטיבי.
כלב אקטיבי יצא לשדה האימון במטרה להתחבר עם הבעלים שלו. הוא יתפקס על הבעלים ויציע התנהגות שהוא חושב שיגרום לבעלים שלו לזרוק לו את הכדור. זה כלב שקופץ ומתנועע ונותן קשר עין בשמחה, שוכב, יושב, נכנס לרגלי והוא בלי שיבקשו ממנו בכלל. הוא עושה את זה עד שהבעלים יוציא את הכדור ויבקש התנהגות שהוא למד לעשות.
כלב ריאקטיבי הוא כלב שהולך לשדה האימונים ומחכה שהבעלים יבקש ממנו לעשות משהו. הוא לא מציע שום התנהגות. הוא יבצע התנהגות ויקבל את הכדור כפרס אבל הוא לא הולך לנסות ולנחש שוב פעם מה הבעלים שלו רוצה ממנו. במלים אחרות הוא רק מגיב.
כלבים ריאקטיבים למדו שאם הם ינסו ויחשבו על משהו שהבעלים לא רוצה והם יעשו טעות – הם יקבלו תיקון. אז הם מפסיקים לנסות. הם חוזרים אחורה ולוקחים את הגישה הבטוחה – שהיא "חכה עד שהוא אומר לי מה לעשות מכיוון שאני לא צריך עוד תיקון"
[divide color="#"]
הצעד הראשון הוא "לטעון" את המרקר
[divide color="#"]
הצעד הראשון באימון בעזרת מרקר הוא ללמוד את המערכת. דע לאן אתה הולך, ותבין את הפרטים של איך אתה מתכוון להגיע לשם. במילים אחרות תלמד את הפרטים הקטנים של איך אילוף בעזרת מרקר עובד.
אנחנו מתחילים בלימוד המערכת על ידי שאנחנו מראים לכלב שכל פעם שאנחנו אומרים "כן" או כל פעם שהוא שומע קליק מהקליקר הוא מקבל פרס ממש שווה (אוכל בערך ערך תזונתי גבוה או משחק עם צעצוע). המערכת מתחילה עם אוכל ולא צעצועים. הסיבה שמתחילים עם אוכל היא שכלבים עם יצר גבוה לא יכולים להיות מפוקסים בנוכחות צעצוע. הם נכנסים למצב שהם לא יכולים לחשוב. זה לא קורה עם אוכל. אז אנחנו מבססים את המרקר על אוכל וברגע שזה הופנם אפשר לעבוד עם פרס בדמות משחק עם צעצוע.
השלב הראשון נקרא "לטעון את המרקר". זה יכול להיעשות בכל מקום, במטבח, במקלט או בחצר. המטרה בלהטעין את המרקר היא ללמד את הכלב לקשר בין שמיעת "כן" לידיעה שהוא הולך לקבל פרס.
כשאנחנו מתחילים להטעין את המרקר הכלב לא צריך לעשות שום דבר כדי לקבל "כן". אנחנו פשוט אומרים "כן" או לוחצים על הקליקר ונותנים את האוכל. הוא לא חייב לשבת, הוא לא חייב לבוא אלינו, הוא לא חייב לעשות שום דבר. אנחנו פשוט אומרים "כן" ומאכילים אותו, "כן" ומאכילים, "כן" ומאכילים.
מאמנים חדשים צריכים להבין שהאימון היחידי שקורה בשלב ההטענה של המרקר הוא לגרום לכלב להבין ש"כן" משמעותו "הנוהג שלי עומד להביא לי אוכל"
יש לך אחריות בטעינת המרקר. זה מאוד חשוב שהמילה "כן" לעולם לא תקרה בזמן שאתה מזיז את היד לאוכל. כדי שהתכנית הזו תעבוד חייב להיות זמן קצר בין הרגע שאתה אומר "כן" לבין הרגע שאתה מזיז את היד לקחת אוכל ולתת לכלב.
אתה יודע שהכלב שלי מתחיל להפנים כשאתה אומר "כן" והכלב מסתכל עליך אומר "היי, תן לי את החטיף!!!" רוב הכלבים קולטים את הרעיון של מרקר מוטען או לא במהלך האימון הראשון. אם אתה הולך ואומר לקבל 30-50 פעם "כן" ונותן לו אוכל הוא הולך לחבר את הנקודות.
[divide color="#"]
איזה סוג אוכל להשתמש?
[divide color="#"]
המטרה הראשונה של המאלף באימון מרקר היא להבין מה עבור הכלב שלהם נחשב בעל ערך גבוה. כלבי שונים אוהבים חטיפים ודברים שונים. כדי להוציא את המקסימום מהשיטת אימון הזו צריך לדעת מה גורם לכלב שלך להדלק.
אני מבטיח לך שאם תלך לחנות חיות ותקנה את החטיפים הזולים והפשוטים זה לא הולך לעבוד.
יש כמה נקודות חשובות לגבי חטיפים.
חטיפים צריכים להיות גדולים מספיק כדי שהכלב שלך ירצה עוד אחד וקטנים מספיק כדי שלא ייקח לו דקות לאכול.
אני הייתי אומר ש2-3 חטיפים צריכים להכנס במטבע חצי שקל. אם הכלב אוכל את החטיף כל כך מהר שזה נראה כאילו הוא שואף את החטיף כמו אוויר ואז מאבד ריכוז כשהוא מחפש לאן האוכל נעלם זה אומר להגדיל את הגודל של החטיף.
הרעיון של שימוש בחטיפים הוא לא "להאכיל את הכלב" אלא להציע לו פרס שווה מספיק ששומר עליו "מחובר" אלינו. כשחטיפים הם גדולים כל כך שהם מאיטים את האימון כי צריך לחכות שהכלב ילעס אותם אנחנו צריכים להקטין אותם.
החטיפים הכי טובים הם רכים ולא מתפוררים לחתיכות אם נופלים על הרצפה. כשהנוהג עולה על חטיף שהכלב אוהב הוא ישאר "מחובר". זה משאיר את הכלב עם "דרייב" גבוה.
ניתן לעשות רשימה של פרסים הכי אהובים על הכלב ולהשתמש בהם בצורה מושכלת באימונים. במצבים מסוימים של הסחות דעת להשתמש בחטיף שווה יותר. או חטיף פחות שווה על ביצוע שהוא "חצי-כח" וחטיף שווה במיוחד על ביצוע מהמם.
תשאל את הכלב איזה חטיף הוא אוהב
קח כמה חטיפים שהוא אוהב ותקשור אותו לעמוד. תתקרב אליו עם החטיף ביד ותתן לו להריח ואז תניח אותו על הרצפה במקום שהוא לא יכול להגיע אליו, תעשה זאת עם שאר החטיפים, לאחר מכן תשחרר אותו ותראה לאיזה חטיף הוא הולך ראשון. עשה זאת כמה פעמים ותשנה את המקום של החטיפים.
זה חשוב לאימון מתקדם יותר כאשר חלק מהתרגילים דורשים את הרמה הגבוהה ביותר של מוטיבציה מאחרים.
לדוגמה:
1. סטייקים
2. נקניקיות
3. חטיפים רכים מהחנות
4. חטיפים קשים ופשוטים
[divide color="#"]
חטיפי אוכל מול משחק עם צעצוע או כרית נשיכה
[divide color="#"]
כמו שיש פעמים שבהם חטיף אוכל הוא הפרס הנכון יש פעמים שמשחק עם צעצוע או כרית נשיכה תהיה בחירה טובה יותר. אם תדע לשלב את שניהם תהיה מאלף טוב יותר.
הרבה כלבים בעל יצר גבוה נהיים מגורים יתר על המידה מצעצוע. הם באמת נכנסים ליותר מדי מוטיבציה. לכלבים האלה יש כל כך הרהב דרייב "לצוד" את הצעצוע שהמוח שלהם נכבה לגמרי והם לא יכולים להתרכז.
מאלפים חדשים מתבלבלים לחשוב שיותר דרייב זה יותר טוב. אבל זה לא המקרה.
לפני שצעצוע יכול להכנס לשימוש כפרס המאלף צריך לקחת את הכלב שלו דרך תהליך אימון שמלמד אותו 3 דברים:
1. הוא משחק עם צעצוע בעוצמה ואנרגיה גבוה והוא עושה את זה רק ביחד עם המאלף במשחקי משיכות לדוגמה. במילים אחרות הכלב לא משחק עם עצמו.
2. המאלף מלמד את הכלב פקודת "החוצה".כשאתה חושב על זה, המאמץ שתשקיע בלריב עם הכלב כדי שיחזיר לך את הצעצוע מוציא את כל הערך בפרס כי הכלב חושב על המריבה איתך במקום להנות מהצעצוע שהבאת לו.
3. הבסיס של האימון מלמד את הכלב להחזיר את הצעצוע בחזרה למאלף.
מאלפים רבים מלמדים תרגיל עם חטיפי אוכל ואז עוברים לצעצוע כדי להגביר את המהירות של התרגיל.
[divide color="#"]
אל תבלבל את הכלב שלך – תגיד "כן" רק פעם אחת
[divide color="#"]
הסיבה שאומרים רק פעם אחת "כן" היא בגלל שהכלבים רואים את החיים כאוסף של תמונות. תזכור כמה אינטואיטיבים כלבים, הם יודעים בדיוק מה שהם עשו בדיוק באותו הרגע שדבר טוב קרה להם.
אז כשהם מסתכלים לתוך עינייך ואתה נותן מרקר "כן" באותו הרגע ונותן חטיף בעל ערך גבוה הם במהרה עולים על הטריגר שמה שגרם לך לתת להם חטיף הוא להסתכל לך בעיניים.
אבל כשמאלפים מתרגשים ואומרים "כן" 4 או 5 פעמים ברצף הם מבלבלים את הכלב שלהם. הכלב לא יודע אם הוא קיבל חטיף על שהסתכל לך בעיניים או מזה שהוריד את העיניים למטה או שהסתכל לך על היד או משהו אחר.
הרבה פעמים מאלפים טועים לחשוב שה"כן" הוא הפרס של הכלב. זה לגמרי לא נכון. ברגע שהכלב מבין איך המערכת עובדת המרקר הופכת להיות בדרך כלל פרס משני אבל זה יקרה רק אם המאלף יקבע בסיס נכון למרקר ויגיד "כן" רק פעם אחת ותמיד עם טיימינג טוב.
אז זה חשוב ביותר להבין את שהבסיס של אילוף בעזרת מרקר הוא לא להתחיל בפקודות משמעת ולתת את המרקר רק פעם אחת יחד עם הפסקה קטנטנה שבעקבותיה מגיע פרס אוכל.
כמה נקודות לציין כאן הם שכאשר המרקר נבנה כראוי הוא בהדרגה יהפוך להיות חיזוק משני לכלב. זה אומר שהכלב בסופו של דבר יפתח רמה של סיפוק מספקת רק משמיעת המילה "כן", אבל באותו הזמן אתה לעולם לא תגיע לנקודה בה אתה מצפה מהמרקר להיות הפרס היחידי. בכל פעם שאתה נותן מרקר על התנהגות אתה תציע פרס על ההתנהגות.
[divide color="#"]
"אין מרקר" הוא מידע חיוני עבור הכלב שלך
[divide color="#"]
עוד רעיון לזכור הוא שהכלב שלך ילמד ש"אין מרקר" הוא גם מידע. בזה אני מתכוון שכשאתה לא מציע מרקר אתה אומר לכלב שהוא עדיין לא עשה את ההתנהגות שאתה רוצה ממנו. זו לא תגובה שלילית מצדך, זה פשוט דרך נעימה ללא לחץ להגיד לכלב שלך שהוא צריך "להמשיך לנסות".
[divide color="#"]
הקול שלך הוא כלי עוצמתי – תלמד להשתמש בו!
[divide color="#"]
אחד הכלים העוצמתיים שלנו כמאלפים הוא הקול שלנו. מאלפים שלומדים להשתמש בקול בצורה חיובית הופכים להיות מאלפים טובים יותר ועם כלבים שלומדים מהר יותר. זה נכון במיוחד עם אילוף בעזרת מרקר.
אם אתה עובד עם כלב בעל יצר נמוך עד בינוני אולי תצטרך להעביר את הכלב שלך שלב קצר של בניית יצר לפני שתכנס עמוק מדי לתוך אימוני מרקר. זה נעשה על ידי לימוד הכלב כשאשר אתה אומר "האם אתה מוכן" או "מוכן" הוא הולך לעשות איתך מסיבה קטנה.
אין שום דבר לא נכון בלהגיד (בקול מתרגש ומתלהב) "האם אתה מוכן?" בכל פעם שאתה טוען את המרקר. תעשה מזה משחק. אם אתה תתרגש גם הכלב שלך.
הדרך שזה נעשה היא על ידי שנגיד "האם אתה מוכן" ונתרחק מהכלב (ההתרחקות מציתה אצלו רצון לעקוב אחרינו). אתה יכול להכין "האם אתה מוכן" כמה פעמים.
כשהכלב מתחיל לעקוב, תמרקר את הרגע שהוא מתחיל. זה הרגע שהוא בוחר "להתחבר" איתך אז אתה ממרקר את הרגע. אחרי זה תןלו חטיף ושבחים משוגעים. תגרום לו להתרגש. תגרום לו לאהוב את המשחק. תלמד אותו שאם הוא "מתחבר" אליך כשאתה אומר "האם אתה מוכן" גורם לדברים כיפיים לקרות.
השלב בניית יצר או דרייב הזה יכול לקרות רק בזמן "הטענת המרקר". זה יכול להיעשות 5-10 דקות ברצף ואז לשחרר את הכלב.
אז כמו ש"להטעין את המרקר" מלמד את הכלב שהמרקר הוא סימן שהוא עומד לקבל פרס. אנחנו גם יכולים ללמד את הכלב שאם הוא יתחבר אלינו למשחק הוא יקבל פרס.
[divide color="#"]
שבחים קוליים לאחר נתינת פרס
[divide color="#"]
בשיטת המרקר אנחנו רק נגיד פעם אחת "כן" ולאחר מכן נתן חטיף, אבל נוכל להוסיף חיזוקים קוליים בזמן נתינת החטיף או לאחריו. למעשה חלק מהמאמנים נותנים מילה טובה לאחר החטיף כדי לשפר את החיברות עם הכלב.
מאלפים חדשים צריכים ללמוד איך להפוך את העבודה למשחק. הם צריכים להשמע שמחים כשהם מבקשים מהכלב להיות מוכן, הם צריכים להשמע מתלהבים כשהם נותנים את המרקר, הם צריכים לתת שבח ומילה טובה בצורה כנה. כמה שהם יהיו יותר בעלי חיות והתלהבות ככה הכלב יהיה מעוניין לשחק. זה כשרון נלמד ואחד שלכל המאלפים החדשים יש בעיה בהתחלה.
כשבעלי כלבים חדשים מתחילים לעבוד הם נהיים המומים מכל מה שהם צריכים לזכור. הם צריכים לתפוס את ההתנהגות הנכונה, הם צריכים לתת מרקר בזמן, להושיט יד לחטיף, להציע את החטיף ואז הם משאירים את זה ככה. הם מתנהגים כאילו הם נתנו לכלב חטיף וזה מספיק טוב. אובחן, בשביל הרבה כלבים זה לא מספיק. זה אולי יהיה בסדר עבור כלבים עם יצר גבוה, אבל זה בדרך כלל לא מספיק עבור כלבים עם יצר נמוך עד בינוני.
כלבים עם יצר נמוך או בינוני בדרך כלל מוסחי דעת בקלות ומפסיקים לנסות. כשמאלפים עושים טעויות בשלב אימון לחיברות הכלב יכול להשתעמם ופשוט "להיכבות". נוהגים מוצאים עצמם עומדים בפליאה מה עליהם לעשות עכשיו. הם מרגישים רע בגלל שהם ממש רוצים שהכלב שלהם יעבוד אבל הם לא יודעים מה לעשות.
כשזה קורה הם צריכים להפוך את העבודה למסיבה. הם צריכים להתנהג כאילו אין דבר שהם היו מעדיפים לעשות עכשיו בעולם. הם צריכים להתרחק מהכלב ובצורה של הזמנה מתרגשת על ידי קריאת הכלב בשמו (אל תגיד לכלב לבוא או תוסיף פקודות). ואם זה לא קורה, תחזיר את הכלב. תן לו זמן. תן לו לשבת במלונה ולהשתעמם.
[divide color="#"]
תהפוך את נתינת הפרסים לחגיגה
[divide color="#"]
כאשר אתה נותן את הפרס, נסה לעשות את זה בצורה שהופכת את על העניין למסיבה. תגרום לכלב להזיז את הרגליים. אם זה אומר שברגע שנתת מרקר, אתה זז מהכלב כשאתה נותן לו את הפרס. אם זה אומר לזרוק את האוכל על הרצפה ולגרום לכלב לרדוף אחריו כמו צעצוע. אם זה אומר להסתובב במקום עם יד מושטת ולגרום לכלב לרדוף אחרי היד.
כשהופכים את נתינת הפרס למסיבה זה מגביר את היצר והחיברות של הכלב.
[divide color="#"]
שלוט על העצבים שלך
[divide color="#"]
זה דבר מאוד נפוץ שאנשים נלחצים כשהם מאלפים כלבים. זה נכון במיוחד כזה ליד אנשים אחרים.
אלה שנלחצים צריכים ללמוד להרגע ולשלוט על העצבים שלהם.
כלבים יודעים כשאתה עצבני, הם חשים את זה. הם גם יודעים כשאתה לחוץ. אם מנהיג הלהקה שלהם לחוץ אז הם חושבים שמשהו לא בסדר. כשמנהיג הלהקה לחוץ הם חושבים שהם צריכים להיות על המשמר. כשכלבים לחוצים תהליך הלמידה נפגע.
אז אם יש לך מזג עצבני באופן טבעי תנסה להתאמן על שליטה על העצבים שלך עבור הכלב והאימונים. קח נשימה ארוכה, קח זמן לבד, נסה לעבור במחשבות על מה אתה הולך לעשות. צלם בוידאו את האימונים שלך. הדבר הפשוט הזה גורם לאנשים להלחץ, אז התאמן על זה.
השורה התחתונה היא שאם אתה מצפה מהכלב שלך איזה שליטה רגשית אז אתה צריך להציג אותו הדבר.
אני משווה את זה לאנשים שרוכבים על סוסים. סוס יודע כאשר הרוכב שלו עצבני. רוכבים עצבניים הם אלה שמסיימים על הרצפה.
[divide color="#"]
הוספת הסחות דעת ושליטה על דחפים
[divide color="#"]
אנשים נכנסים לאימון כלבים, מהר לומדים איך בקלות דעת הכלב שלהם מוסחת והוא לא מבצע התנהגות מבוקשת. הם הרבה פעמים מוצאים את הכלב שלהם עובד טוב בבית אבל שוכח הכל בחוץ או בסביבה חדשה.
הוספת הסחות דעת באימון יכול בקלות להפוך לנושא עיקרי באילוף כלבים. זה בהחלט רחב הרבה יותר ממה שאני יכול לומר כאן בהקשר של אימון עם מרקר.
בעלי כלבים חדשים צריכים לדעת שכאשר הכלב שלהם מוסח דעת הוא לא לומד בקלות. למעשה הרבה אפילו לא יעבדו איתך בכלל.
כאשר כלב נהיה יעיל יותר בלמידת התנהגות אפשר לחשוף אותו ליותר ויותר רמות של הסחות דעת. זה יכול להיות דבר פשוט כמו לסובב אליו את הגב ולבקש ממנו לשבת. לרדת על הברכים יכולה להיות הסחת דעת עבור כלב שלמד לשבת רק כשאתה עומד עם הפנים מולו. כניסה לחדר אחר ולבקש מהכלב לשבת זו הסחת דעת עצומה.
ברגע שזיהית הסחת דעת סביבתית מספיק לזוז כמה מטרים אחורה ממנה יכולה להספיק כדי להחזיר את הכלב לעבודה. לכלבים יש "בועה" של נוחות שהיא שונה עבור כל כלב. דרך נסיון ואימון בסביבות אימונים שונות תוכל להקטין את הבועה ככה שהכלב ירגיש נוח יותר. רוב הזמן העבודה על זה צריכה להיעשות בהדרגתיות. בזמן שכלב אחר יכול לבצע במרחק 100 מטר מהסחת דעת כלב אחר יוסח דעת ממרחק 10 מטר מהסחת דעת.
פקודת ה"הסתכל אלי" היא אפקטיבי מאוד להשתמש בה כאשר כלב מוסח דעת. כשאנחנו מבקשים מכלב להסתכל עלינו אנחנו מצפים ממנו להתסכל ישר לעיניים שלנו. שכשכלב מוסח דעת אנחנו נותנים לו את הפקודה. זה הרבה פעמים מספיק בשביל לשבור אותו מההסחת הדעת..
זה חלק מהאימון שאנשים קוראים לו "חיסון" הכלב. זכור שאימון בעזרת מרקר הוא יותר על לאפשר לכלב לעשות משהו פחות על להכריח כלב לעשות משהו. כשאתה שומע מאלפים משתמשים במושג "שליטה על דחפים" הם פשוט מתייחסים לכלב שלומד לשלוט על עצמו ועושה את הדבר הנכון בהנתן הסחות דעת.
באימון "אולד סקול" של פעם הסחות דעת ותיקונים הולכים יד ביד. בזה אני מתכוון שכלב מתבקש לבצע התנהגות בהנתן הסחת דעת. כשהוא עושה טעות (בגלל שדעתו הוסחה) הוא מקבל תיקון.
זה לא מה שקורה עם מרקר טריינינג. באימון מרקר כאשר הכלב מוסח דעת ולא מבצע את ההתנהגות הוא פשוט לא מקבל פרס ומבקשים ממנו לנסות שוב, או שמפסיקים את האימון ומחזירים אותו.
נקודה חשובה לזכור בנושא הסחות דעת ולמידה היא שבאימונים אתה רק מוסיף או מחסיר דבר אחד בזמנו. בזה אני מתכוון שלא תנסה ולהעלות את רמת הסחות הדעת בזמן שאתה מנסה לשפר את רמת הביצוע של ההתנהגות. זה קריטי.
[divide color="#"]
האם עלי להשתמש במילה "כן" או בקליקר?
[divide color="#"]
כלבים יכולים ללמוד לעבוד גם עם מרקר קולי או מהצליל של הקליקר. אנחנו מאמנים עם שניהם.
באימון רגיל אני מעדיף להשתמש במילה על קליקר. אני יודע שתמיד יתאפשר לי להגיד "כן". אני גם יודע שיהיה פעמים שלא יהיה לי קליקר איתי. בנוסף אני יכול להגיד "כן" הרבה יותר בקול רם מאשר קליקר. באימונים מתקדמים יותר להגיד "כן" מאפשר לי למרקר ממרחק רב יותר מהכלב שלא הייתי יכול לעשות עם קליקר.
בנוסף כאשר נוהג מאלף בצורה פעילה את הכלב הוא צריך לעשות לפעמים כמה דברים עם הידיים שלו חוץ מלהחזיק קליקר. הם בדרך כלל צריך להחזיק רצועה, לתת חטיפים או צעצוע ולפעמים ללטף את הכלב. אולי הוא יצטרך להחזיק משקולת. הוא לא צריך קליקר בתוך כל זה.
אם מאלף מעורב באחד מענפי הספורט לכלבים אני לא חושב שהוא צריך להשתמש בקליקר. בוא נקח לדוגמה השתתפות בסמינר אג'יליטי כאשר יש 5 אנשים שונים עם קליקר. אני מבטיח לך שהצליל של קליקר של מאמן אחר יסיח את דעת הכלב שלך.
אם אתה בוחר להשתמש במילה "כן", חשוב ללמוד להגיד "כן" בדיוק באותו אופן כל פעם שאתה אומר את זה. אל תוסיף דבר ואל תגרע ואל תשנה מהטון של הקול שלך או בדרך שבה ביטאת את המילה. זה חייב להשמע אותו דבר כל פעם.
שינוי הקול של המילה ישנה לעתים את המשמעות שהכלב שלך מבין מהמילה. בוא לא נשכח כמה רגישים הכלבים שלנו. הם קולטים את השינוי הקל שבקלים בשפת הגוף שלנו. הם בהחלט שמים לב לשינוי בצורה בה אנחנו אומרים "כן".
אם אנחנו מוצאים את עצמינו לחוצים באימון ואנחנו שמים לב שזה משפיע על הדרך בה אנחנו אומרים "כן" אנחנו נחליף לקליקר. הקליקר מוציא רגשות מהתמונה.
כמו כן אנשים שמתרגשים בקלות מתקשים לשמור על אותו גוון קול כל פעם – מומלץ להם להשתמש בקליקר.
[divide color="#"]
הכוונה
[divide color="#"]
בעזרת אימון בעזרת מרקר אפשר בעקרון לאמן לכל התנהגות שתרצה, אבל צריך להתחיל במקום מסוים ואנחנו אוהבים להתחיל עם הכוונה. אנחנו משתמשים במקל הכוונה – מקל פשוט אם כדור בסופו.
זה רעיון פשוט. תחזיק את המקל רחוק מהגוף לצד הגוף, כאשר הכלב שלך מסתכל עליו מרקר את הרגע (רק פעם אחת) ותן לו פרס.
חזור על התהליך עד שהכלב יודע להסתכל על המקל כשאתה מניף אותו החוצה.
כשהכלב לוקח צעד לעבר המקל, מרקר ותן פרס לצעד הזה (זכור ששני דברים אלה לא קורים באותו הזמן). לאחר מכן מרקר 2 צעדים לאחר מכן כאשר הוא מרחרח את קצה המקל ולבסוף כאשר הוא נוגע עם האף הקצה המקל.
הכוונה לקצה המקל נראה אולי כמו התנהגות חסרת מטרה אבל למעשה יש לה מעשיות רבה. אנחנו יכולים להשתמש באותו רעיון כדי ללמד את הכלבים שלנו ללכת למיטה או לעשות דברים רבים אחרים.
אנחנו אוהבים להמשיך את ההכוונה לנגיעה ביד בפקודה. זה נהיה משחק כיפי עבור הכלבים אבל גם התנהגות שאנחנו מבקשים כדי לפקס את הכלב עלינו כאשר יש כלבים או אנשים אחרים או כשהוא עושה דבר כל שהוא שאנחנו לא רוצים שהוא יעשה.
[divide color="#"]
תזמון הפרס
[divide color="#"]
כדי שפרס יהיה בעל המשמעות הרבה ביתר הוא צריך להנתן חצי שניה לאחר ההתנהגות שאתה רוצה לעודד.
לא משנה כמה אתה טובה אתה לא תצליח בעקביות לתת פרס בפחות מחצי שניה.מרקר נותן לנו אפשרות לסמן את ההתנהגות מיידית וכאשר הכלב מבין שהפרס מיד מגיע, יכולות לעבור כמה שניות עד שהוא מקבל את הפרס של המרקר. התוצאה היא כלב שלומד הרבה יותר מהר.
אנשים אשר לא מאמנים עם מרקר אין להם את הזכות הזאת. כמה שיותר זמן עובר בין ההתנהגות לפרס יש פחות סיכוי שהכלב שלהם יקשר בין ההתנהגות לפרס. אם הפרס מתעכב 2-3 שניות יש סיכוי טוב מאוד שהכלב יקשר את הפרס עם התנהגות אחרת ממה שהמאמן כיוון.
זאת הסיבה שתזמון המרקר הוא כה חשוב באימון כלבים ומדוע אימון בעזרת מרקר הוא כל כך יעיל.
דרך חזרות ונסיון הכלב שלך ילמד במהרה שכאשר הוא שומע מרקר הוא יודע שהוא יקבל פרס על מה שהוא עשה. זה אולי יקח כמה שניות אבל הקישור במוח נעשה. זה נהיה ברור לגמרי לכלב.
במהלך האילוף מרקר לא צריך למהר ולהלחץ עם החטיף. כאשר הכלב מבין שהחטיף מגיע, זה הופך את זה להרבה יותר מספק. תשווה את זה לישיבה במסעדה טובה. אתה מסתכל על המלצר מגיע לך ומניח את האוכל על השולחן כחלק מחוויה קולינרית.
[divide color="#"]
ללמוד לתזמן את המרקר
[divide color="#"]
מאלפי כלבים חדשים צריכים ללמוד את התזמון הנכון שבו הם נותנים את המרקר. הדרך הקלה ביותר להבין איך זה עובד היא על ידי שנחשוב כמו כלב. באופן מסוים הכלב מצלם תמונה מנטלית של בדיוק מה שהוא עשה ברגע שמירקרת את ההתנהגות. הוא מקשר את המרקר לתמונה המנטלית שבה הוא שמע "כן".
שיטה ויזואלית שתעזור לך ללמוד לתזמן היא לבקש מחבר לקחת מצלמה לאימון ולצלם את הכלב שלך כל פעם שאתה אומר את המילה "כן". תגיד להם לא להתרכז על מה הכלב עושה אלא רק להקשיב לקול שלך וללחוץ על הכפתור כשהוא שומע "כן".
אז כל פעם שהוא שומע "כן" הוא צריך לצלם. זו דרך קלה להעריך מה הולך בראש של הכלב שלך כשהוא שומע את המרקר. התמונות יתנו לך רעיון על מה הכלב חושב שהוא קיבל עליו פרס. תופתע לגלות מה תלמד על התזמון שלך.
הזמן הנכון למרקר הוא ברגע שהכלב פוגש את הקריטריון שקבעת לשלב או הצעד הספציפי בלימוד.
לדוגמה, כאשר מלמדים נגיעה ביד, ברגע שהאף של הכלב נגע ביד נתן מרקר, לא 2-3 שניות אחרי.
לדוגמה כאשר מלמדים "שב", המרקר יגיע ברגע שהתחת של הכלב נגע ברצפה לא 2 שניות אחרי.
אם מלמדים "ארצה" אז ברגע שהבטן נגעה ברצפה. אם תתן מרקר 5 שניות אחרי אתה נותן פרס על משך השהייה למטה ולא על עצם השכיבה. אם מאלפים באופן עקבי מתזמנים לא טוב אז הכלב מתחיל לעשות ארצה בצורה מאוד איטית כי הוא לומד שהוא מקבל פרס על משך וזמן ולא על ההתנהגות שהיה יכול לבצע בצורה מאוד מהירה על ידי ירידה מיידית לרצפה.
מאלפים מוצלחים מבינים ש"האקט של ירידה לארצה" ו"משך שהייה בארצה" הם 2 תרגילים עצמאיים שונים אשר מאמנים אותם עם מילים אחרות. האקט של נפילה לארצה ממורקרת ב"כן". האקט של משך שהייה בארצה ממורקרת ב"יופי"
אז כאשר זה נעשה כראוי הכלב שמבין שהטריגר לקבל פרס הוא ירידה לארצה הוא יפול למטה כמו סלע. נדבר מאוחר יותר על משך שהייה ו"יופי".
[divide color="#"]
הקשר בין מרקר לפרס
[divide color="#"]
כבר ציינתי שזה קריטי לעולם לא להזיז את היד או הזרוע שנותנת את החטיף עד לאחר שאנחנו אומרים "כן". אני רוצה לעבור על זה שוב כדי שתבינו כמה זה חשוב.
כלבים הם חיות ויזואליות. אמנם הם מסתכלים עליך כל הזמן אבל הם לא מקשיבים באופן טבעי למילים שיוצאות לך מהפה. העובדה היא שהם לא מבינים את רוב מה שאנחנו אומרים.
הכלב שלך תמיד יגיב קודם לשפת גוף מאשר לקול. כשמאלפים נותנים סימן קולי וסימן גופני באותו הזמן הכלב תמיד ילך אחרי הסימן הגופני. זה אומר שכאשר אתה ממרקר תרגיל ומזיז את היד באותו הזמן – הזזת היד תהיה הסימן שהכלב יעקוב אחריו ולא הקול שלך.
הרעיון הזה התגלה על ידי פבלוב הרבה זמן אחורה. הוא שמר את הכלבים שלו בכלובים וכשהגיע הזמן להאכיל אותם הוא צלצל בפעמון ולאחר מכן שפך אוכל לקערות. פבלוב שם לב שהכלבים התחילו לרייר להשמע צליל הפעמון.
לאחר מכן הוא עשה קצת ניסויים. הוא צלצל בפעמון בזמן שהכלבים אכלו ולא לפני. הכלבים לא הראו שום תגובה לפעמון.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא לעולם אל תתן פרס באותו זמן בדיוק שאתה נותן מרקר
לרוע המזל זה לא טבעי לאנשים לעשות השהייה בין המרקר לפרס. כמעט כל מאלף חדש ישלח את היד לחטיף ברגע שנתן את המרקר.
[divide color="#"]
כמה זמן עלי לאמן?
[divide color="#"]
אני תמיד הייתי אומר שאימונים צריכים להיות קצרים 2-3 דקות. עכשיו עם אימוני מרקר, כלבים הרבה יותר מחוברים לבעלים, אימונים יכולים להיות ארוכים יותר. אורך האימון תלוי בכלב, במוטיבציה של הכלב ובקושי התרגיל.
כשהאימונים כיפיים, הפרס בעל ערך רב לכלב והרבה לא עייף אז אפשר להאריך את האימון. זה בסופו של דבר עניין של להיות קשוב לכלב ולרמות הריכוז שלו.
כלבים שונים בעלי יכולת ריכוז שונה. כשבכלב מתגבר היצר גם יכולת הריכוז גוברת. מומלץ להתחיל עם 20 חטיפים בפאוץ'. כשאלה נגמרים האימון נגמר.
הרבה פעמים מאמנים חדשים נכנסים כל כך לתוך האימון שהם צריכים את הסימון הזה של פאוץ' ריק כדי להזכיר להם שצריך להפסיק. עם הנסיון העניין הזה נהיה פחות משמעותי. הם ילמדו לסיים אימון באנרגיות חיוביות.
[divide color="#"]
מיקום החטיף
[divide color="#"]
יהיו זמנים במהלך האימונים כאשר חטיף צריך להנתן באזור ספציפי ביד. ויש גם פעמים שנתינת החטיף צריכה להפוך למיני-חגיגה.
כדי להפוך למאלף בעזרת מרקר טוב צריך לא רק להתמחות באומנות התזמון אלא גם איך לתת את החטיף. מאמנים חדשים מפחיתים בחשיבות העניין. מיקום טוב של החטיף יכול לקצר בהמון זמני לימוד של תרגיל.
הכי טוב להסביר זאת על ידי דוגמה:
בתרגיל ה"לגוע ביד עם האף" שתיארתי קודם אנחנו ניתן מרקר ברגע שהכלב מסתכל על היד שאנחנו רוצים שהוא יגע בה והדרך הנכונה לתת את החטיף תהיה עם אותה יד. זה מזרז מאוד את הלמידה.
דוגמה נוספת היא אם נרצה ללמד נאמר את הכלב לשכב על השטיח. הצעדים הראשונים בעיצוב ההתנהגות תהיה על ידי נתינת מרקר על עצם ההסתכלות לכיוון השטיח. לאחר מכן מיקום של החטיף יהיה על השטיח.
דוגמה נוספת כשנעבוד על "חיברות" נתן את החטיף על הרצפה לידינו, או שנתן לו לרדוף אחרי היד שלנו קצת ונעשה מזה משחק. הוספת תזוזה לנתינת החטיף בונה "דרייב".
[divide color="#"]
איך לתת חטיף בלי להפצע?
[divide color="#"]
בדיוק כמו שמיקום טוב של החטיף הוא חשוב צריך לדעת גם איך להציע אותו לכלב. זה בדרך כלל טעות לתת חטיף לכלב עם יצר גבוה עם קצות האצבעות. לפחות אם אנחנו לא רוצים דם שנשפך לנו על היד.
כלבים מסוימים יהיו עדינים יותר. כלבים מסוימים ניתן לאמן לעדינות. אבל יש כלבים עם יצר כל כך גבוה לאוכל שקצות האצבעות שלך לא מעניינות אותם.
הדרך הנכונה להציע את החטיף היא על ידי מיקומו בין האגודל לאצבע לפני, ובזמן הנתינה לגלגל אותו לאמצע כף היד.
את האוכל ניתן לשמור בתוך פאוץ' אשר נחבר לחגורה שלנו מאחורה באמצע הגב.
[divide color="#"]
תגוון בפרסים שלך
[divide color="#"]
אוכל יכול להגיע מהיד הימנית, היד השמאלית או מהפה שלך. לפעמים אני מחזיק את החטיף בפה, ויורק אותו לכלב.
הדרך הנכונה לקחת אוכל מהפאוץ' הוא עם 2 ידיים באותו הזמן. זה מאפשר לפרס להגיע מכל אחת מהידיים וזה חשוב לגוון.
אנחנו לא רוצים שהכלב יצפה לחטיף מיד ימין או מיד שמאל. לכן אנחנו מחליפים באקראיות.
ברוב התרגילים אנחנו מנסים לתת את החטיף בצורה שתגרום לכלב להזיז את הרגליים שלו כדי לקבל אותו. כל כלב בעל יצר ציד מקבל יותר "פאן" מהחטיף אם הוא צריך לזוז ולתפוס אותו.
זה משהו כמו מארקר >> זוז >> חטיף.
[divide color="#"]
כמה חטיפים לתת? בסגנון מכונת מזל
[divide color="#"]
בשיטה הזו אנחנו רק נותנים מרקר אחד כל פעם אבל אין שום דבר רע בלתת כמה חטיפים. אם כלב עושה עבודה טובה במיוחד אין שום דבר רע בלצ'פר אותו מעבר. למעשה אפשר לתת כמה סוגים שונים של אוכל באימון. עבודה ממש טובה יכולה להענות בכמה סוגים שווים של אוכל.
אז תזכור כל עוד אתה לא אומר את המרקר יותר מפעם אחת אתה יכול לתת כמה חטיפים ממש שווים בו זמנית מיד אחרי שהוא עושה ארצה במהירות האור. זה נראה "ג'ק פוט" – הוא זוכה בכל הקופה.
זה חשוב גם לסיים אימון עם "ג'ק פוט". חלק מהאנשים יעשו את זה במרקר האחרון באימון לפני פקודת "זהו".
[divide color="#"]
כלבים עם יצר אוכל נמוך
[divide color="#"]
לחלק מהכלבים יצר אוכל נמוך במיוחד. ניתן לשפר זאת עם אוכל בערך ערך תזונתי גבוהה מאוד ועל ידי האכלה רק בסוף אימון. כל כלב שלא אכל כל היום יעריך יותר אוכל.
אני מאמין גם שכלבים יכולים "ללמוד" יצר אוכל. אין שום דבר רע ב"להרעיב" כלב יום יומיים (לעולם לא 3). אני מבטיח שיצר האוכל שלו יתגבר.
[divide color="#"]
פיצול ועיצוב באימון בעזרת מרקר
[divide color="#"]
בשיטת המרקר יש 2 מושגים בתרגולים. אפשר לעצב תרגיל ואפשר לפצל תרגיל לחלקים קטנים, ברגע שהחלקים נלמדו אפשר לחבר אותם בשרשרת לתרגיל הסופי.
כשתרגיל מעוצב כלב מקבל מרקר על התנהגות שמקרבת אותו למטרה הסופית. ההתנהגות יכולה להיות בצעדים מאוד מאוד קטנים (רק הסתכלות יכולה לקבל מרקר).
אנחנו לא מסתכלים על האימון כ"או שאתה מעצב או שאתה מפצל". זה לא שיטה של או או. אנשים שטובים בעיצוב בדרך כלל גם נהדרים בפיצול.
למעשה זו עובדה שמאמנים מתחלקים ל"מעצבים ו/או מפצלים" או שהם עושים מניפולציה על הכלב ו/או מתקנים אותו כדי לבצע התנהגות. האחרונים הם מאמנים "אולד סקול" בשיטות של פעם.
עם עיצוב הכלב מקבל פרס על התקדמות מפורטת יותר בהתנהגות. לדוגמה: בעיצוב ה"נגיעה ביד" הכלב יקבל מרקר רק על הסתכלות על היד. ברגע שהוא בצורה עקבית מסתכל על היד ומקבל מרקר, הוא מספיק לקבל מרקר עד שהוא עושה צעד לעבר היד. ואז אותו דבר עד שהוא לוקח 3 צעדים לכיוון היד. ולבסוף כשהוא נוגע עם האף ביד.
התנהגויות פשוטות הם קלות לעיצוב אבל כשתרגילים נהיים יותר מורכבים הם צריכים להתפצל לחלקים קטנים ולאמן כל חלק בנפרד. חלקים אלה יכולים גם להיות מעוצבים.
כתרגיל מפוצל, המאלף או "מפתה" את הכלב או "מעצב" את החלק הספציפי של התרגיל. כל חלק צריך להיות קטן מספיק כדי שיש סיכוי טוב שהכלב יצליח לבצע כשנבקש ממנו.
כשכלב מקבל בטחון ונהיה יותר טוב בלהציע בעצמו את החתיכות של ההתנהגות, אתה תתחיל לחבר את החלקים לפני שתתן מרקר ופרס.
ללמוד לפצל תרגיל היא אומנות. זה עניין של נסיון, אימון ומיומנות.
[divide color="#"]
פיתוי באילוף כלבים
[divide color="#"]
פיתוי קורה כשאנחנו מראים לכלב פרס לפני התרגיל ומשתמשים בו בשביל לפתות ולהנחות את התנועה של הכלבים (כאשר הוא עוקב אחרי היד עם האוכל) דרך תרגיל. לפי דעתי יש מקרים ברורים להשתמש בפיתויים.
"טהרנים" של קליקרים לא יסכימו עם שימוש בפיתוי. הם קוראים לזה שוחד. נצטרך להסכים שלא להסכים. לפי דעתי תרגילים מסוימים ילמדו הרבה יותר מהר בעזרת פיתוי הכלב דרך תהליך הלמידה. המפתח הוא להבין איך לאמן את הפיתוי ואז איך לטשטש אותו.
כאשר מאלף מבסס את היסודות שלו עם מרקרים הוא צריך ממש ללמד את הכלב לעקוב אחרי הפיתוי. זה נעשה אחרי "הטענת המרקר". זה נעשה על ידי שנתן לכלב להריח את האוכל ביד. ואז הזזת היד. כאשר הכלב מתחיל לעקוב אחרי היד אנחנו ממרקרים ומשחררים את האוכל. לא לוקח לו הרבה זמן להבין את הרעיון.
פיתוי היא דרך נפלאה ללמד נגיעה במקומות ומיקומים (שב, ארצה).
צריך לציין שכאשר משתמשים יותר מדי בפיתוי קשה לטשטש אותו אחר כך מהאימון. מאמנים צריכים להבין שכלב תמיד יעקוב אלרי סימן גופני של פיתוי מאשר פקודה קולית. אז כשאנחנו משתמשים בפיתוי אנחנו צריכים אסטרטגית יציאה להפסקת השימוש. כמה שיותר מהר נפסיק ככה יותר טוב.
פיתוי מטשטש על ידי הוספת פקודה לפני ההתנהגות. התהליך מתחיל כאשר אנחנו מרגישים שהכלב הגיע לזרימה טוב עם היד. בנקודה זו, ניתן פקודה נציע את הפיצוי ונמרקר את ההתנהגות. הפקודה צריכה להנתן מיידית לפני הפיתוי.
אנחנו עושים זאת 10 – 20 – 50 פעמים (כמה שאנחנו חושבים שצריך). לאחר מכן נבחן את התהליך על ידי נתינת פקודה ללא הצעת הפיתוי. אם הכלב מבצע את ההתנהגות הוא למד את הפקודה.
אם הכלב היסס ולא הציע את ההתנהגות נגיד "לא" נמקם אותו מחדש ונתחיל מחדש את התהליך הנ"ל עד שנחשוב שהוא מוכן שוב למבחן.
מה שמאמנים לא צריכים לעשות לאחר שהכלב לא מילא את הפקודה הוא להוסיף פיתוי. זה אינסטינקט טבעי למאמנים חדשים אבל זה בדיוק לא נכון. זה רק מאמן את הכלב לחכות לפיתוי.
אז אם הכלב לא מבצע את ההתנהגות, אתה חוזר, חוזרים על הפקודה ומוסיפים פיתוי שהכלב מגכיר וממרקרים את ההתנהגות. עושים זאת שוב 10-20 פעם עד שזה זמן לבחון אותו שוב.
[divide color="#"]
סימני גוף באילוף בעזרת מרקר
[divide color="#"]
המטרה של הפיתוי הוא ליצור תמיכה ללא פרס שעוזר לכלב להתקדם למטרה.
הנה משהו שמאמנים חדשים צריכים לחשוב עליו: יש קו דק אבל מובחן בין שימוש בסימן לפיתוי. אם נוהג רוצה שהכלב ילך לשטיח ומצביע לשטיח מאחורי הכלב, זה סימן. אם הנוהג שם רגל אחת רדימה לפני הכלב לכיוון השטיח כדי לעודד את הכלב הוא מפתה את הכבל בעזרת הרגל שלו.
אבל הוא נשאר מאחורי הכלב ועוזר לכלב על ידי סימנים כדי לעזור לו לקחת את ההחלטה ללכת לשטיח זה הבדל דק אבל מובחן.
[divide color="#"]
קיצורי דרך בתרגילים
[divide color="#"]
רוב 50 שנותי כמאלף, היייתי מקצר דרך בתרגילים ואני לא גאה בזה.
מקצר דרך הוא אחד שלא מפצל תרגילים למספיק חלקים. מאלף יכול להיות מקצר דרך אם הוא "עף על עצמו" ובעל גאווה ולא מפצל תרגיל למספיק חלקים.
כשהתחלתי לאמן "רגלי הייתי שם קולר חנק על הכלב ונותן לו פקדת רגלי. אם הכלב התקדם עשיתי פנייה אחורה, אמרתי "רגלי" ותינקתי את הכלב בחזרה למקום. אם הכלב הלך הצידה אמרתי "רגלי" ועשיתי פנייה מהירה תוך כדי תיקון. חיברתי את כל החלקים של תרגיל ה"רגלי" לאימון אחד. השורה התחתונה זה היה מראה לא יפה.
אני מרגיש צער רב על הכלבים שלי ואני חושב הרבה פעמים כמה הם היו נהנים מהאימונים אם הייתי מכיר את שיטת המרקרים. אני חושב כמה מבולבלים הם בטח היו וכמה פגעתי בקשר שלנו.
לצערי יש עדיין הרבה מאלפי כלבים שמלמדים את הדרך הזאת. זה עצוב.
[divide color="#"]
סימני גוף וסימני קול
[divide color="#"]
סימנים הם חלק חשוב מאוד באילוף כלבים. יש סימני גוף וסימני קול.
דוגמה לסימן קול יהיה להגיד לכלב שלך שאתה עומד להתחיל את האימון. אתה עושה את זה על ידי שתגיד לו "האם אתה מוכן?" בכל פעם שאתם יוצאים לאימון. זו לא פקודה, אלא פשוט סימן שאומר לכלב שאנחנו עומדים להתאמן.
יש "טהרנים" שיגידו שסימני גוף הם פיתויים. מבחינתי זו התקטננות. למטרת המאמר אני מגגדיר סימן גוף כשימוש בגוף ללא פרס או צעצוע כדי להדרך כלב בתרגיל.
דוגמה לזה אפשר לראות במהלך הרגלי. נוהגים לומדים לסובב את הראש כמה צעדים לפני הפנייה. הם מסתכלים לכיוון שאליו עומדים לפנות. בתחרויות רשמיות אפשר לראות את הכלבים מסתכלים על הפרצוף של הנוהג. הם לומדים מהר את הסימן שכאשר הראש פונה לצד הם צריכים להתכונן לביצוע פניה.
מאמנים צריכים לחשוב על הוספת סימנים בלי כוונה באימון כי זה עלול לגרום לבעיות.
[divide color="#"]
איך מתחילים אילוף בעזרת מרקר?
[divide color="#"]
השלב הראשון באימון מתחיל בהשגת חיברות מהכלב שלך.
בזה אני מתכוון שהכלב צריך להיות מפוקס לגמרי עליך, הוא צריך לרצות ליצור איתך קשר ולרצות מה שיש לך צעצוע או אוכל. התמונה שמצטיירת היא כלב שמקפץ מסביב לנוהג ומתעלם מכל דבר שמסביב כאשר הנוהג יוצא איתו החוצה, הכלב מסתכל על הנוהג במבט של "היי, בוא נשחק!". כשיש לך גישה כזו יש לך חיברות אמיתית והכלב שלך מוכן ללמידה.
אם אין לך חיברות אתה הולך לעבור קרב אמיתי כדי לגרום לכלב שלך ללמוד משהו.
אחת המושגים הקשים לתפיסה בשיטת המרקר היא "איפה אני מתחיל באימון? מה אני עושה בהתחלה? איך בדיוק אני מתחיל?
התשובה תלויה בתרגיל ואם אתה מתכוון לעצב, לפצל או לפתות את הכלב בלמידה.
אחת הדרכים הטובות לקבל מושג על אימון בעזרת מרקר היא להתאמן על חבר. אני רציני לגמרי.
זה יכול להיות מצחיק (אם מתיש אם אתה בתפקיד הכלב), עם זאת זה מציג איל כלב מרגיש כשאתה מנסה לעצב את ההתנהגות שלו.
אז כשאתה חושב שאתה מתחיל להבין את הרעיון של מרקרים קח שקית של שוקולדים קטנים ותנסה לאמן בן אדם עם מרקרים. אם יש לך ילדים קח עשרות אגורות ותאמן אותם איתם כפרס. הם אולי יסתכלו על העשרות האגורות כשווים יותר משוקולד. בחר מטרה ותשמש בעקרונות האימון בעזרת מרקר. זה טוב בשביל הצחוקים וזה ילמד אותך המון.
האמת שתלמד יותר כשתשחק את תפקיד הכלב מאשר הנונהג.
אני לא יכול להדגיש את זה מספיק – על תמעיט בערך המשחק הקטן הזה כדי להגביר את האמפטיה וההבנה לכלב שלך.
[divide color="#"]
אם אתה לא נותן פקודות איך הכלב שלך יודע מה אתה רוצה להתאמן עליו היום?
[divide color="#"]
בשיטה הזו לעולם לא נתן פקודות עד שהכלב מבין לגמרי את המשמעות שלהם.
כשמאמנים חדשים מתחילים עבודה אני בדרך כלל שואל "אם אני לא אומר לכלב מה אני רוצה שהוא יעשה, איך הוא אמור לדעת איזה התנהגות אנחנו עובדים עליה היום?
יש 2 דרכים להתאמן ללא פקודות:
1. מאמנים יכולים לתפוס התנהגות על ידי מה שנקרא "עיצוב חופשי" (אומר שהם פשוט מחכים שהכלב יציע התנהגות ואז נותנים פרס)
2. הם יכולים לפתות כלב ולעזור לו ללמוד בעזרת אוכל וסימנים.
תפיסת התנהגות בסגנון חופשי יכול לקחת זמן ארוך. השתמשנו בזה עם סוסים וזה אמנם מאוד יעיל אבל לוקח הרבה זמן וסבלנות. אנשים שעושים את זה בסגנון חופשי באמת מפצלים את ההתנהגות להרבה הרבה חלקים קטנים. ברגע שהכלב למד הוא מאוד חזק בביצוע.
אנחנו מעדיפים לעזור לכם שלנו על ידי פיתויים כדי לגרום לו להבין מה אנחנו רוצים. זה צעד חשוב מאוד בשיטת המרקר. כדי באמת להעריך את מלוא ההשלכות מאמנים צריכים להבין את מערכת היחסים בין פקודה לפרס בשיטה הזו. אני אדבר על כך בפרק הבא.
[divide color="#"]
מערכת היחסים בין פקודות ופרסים
[divide color="#"]
באימון בעזרת מרקר פקודות לא ניתנות על שהכלב יודע ומבין את התרגיל. פקודות לא ניתנות עד שהכלב יבצע את התרגיל 8 מתוך 10 הפעמים הנוהג יתן סימן.
למזלנו הרע אנשים הם "קוליים" וכלבים הם "ראייתים". כשזה מגיע לפקודות זה אומר שאנשים לפעמים יתנו שם לתרגיל או השתמשו בפקודה וינסו ליזום התנהגות עוד לפני שהכלב יודע טוב מספיק לקשר בין ה2.
הכלבים שלנו שומעים אותנו מדברים על היום. הרוב הגדול של מה שאנחנו אומרים הוא רעש רקע עבור הכלב. המילים לא אומרות כלום לכלב. העוצמה של הקול והטון אולי אומרים משהו אבל המילה עצמה חסרת משמעות. כאשר אנשים נותנים שם לפקודה לפני שהכלב לומד לקשר בין הפקודה להתנהגות, הפקודה נהיית חלק מרעשי הרקע. זה כאילו הוא בכלל לא שמע אותה.
הסברתי כבר שדרך חזרות כלב מתחיל להסתכל על מרקר כחיזוק משני. כשהוא שומע את הנוהג אומר "כן" הוא מרגיש טוב, הוא מתרגש, הוא יודע שהתרגיל עבר והוא הולך לקבל פרס. הוא קישר בין ה2.
אנחנו רוצים שאותו דבר יקרה עם פקודה. אנחנו רוצים שהכלב ישמע את הפקודה וישירות יתחיל להרגיש טוב בגלל שהוא יודע שהוא רק צריך לעשות את ההתנהגות הטפשית הזאת שהנוהג מבקש (שממש לא אכפת לו לעשות) והוא יקבל פרס שווה.
אנחנו רוצים שהכלב יסתכל על הפקודה כחלק משרשרת אירועים שגורמת לו לקבל פרס. אנחנו רוצים שהפקודה תהיה חלק מהטריגר לקבלת פרס.
זה יכול להיעשות אם הכל יודע ומבין את ההתנהגות שהוא חייב לעשות כשאתה מבקש ממנו. ההתנהגות הזאת צריכה להיות "קלי קלות" אם אנחנו רוצים שהכלב יסתכל על פקודות בצורה נכונה.
[divide color="#"]
מתי להוסיף פקודה?
[divide color="#"]
באימון בעזרת מרקר הכלב יבצע התנהגות בעזרת סימנים לפני שתתווסף פקודה. כשהכלב יבצע את ההתנהגות 8 מתוך 10 פעמים בעזרת סימן ניתן להתחיל להוסיף פקודה לפני הסימן. המפתח כאן הוא שחייב להיות מרווח זמן קצרצר בין הפקודה לסימן.
הרעיון של מתי לתת פקודה באימון מרקר הוא שונה בצורה קיצונית מהאילוף כלבים "אולד סקול" של פעם.
פעם פקודות היו ניתנות לפני שהכלב הבין את ההתנהגות או התרגיל. הכלב היה מקבל פקודה ומתוקן על שהיה מבצע את התרגיל בשלמות.
אימון פקודת ה"רגלי" היא דוגמה מושלמת לזה. כלב חדש היה מקבל פקודה "רגלי" והנוהג היה מתחיל לצעוד. הנוהג היה פונה לצדדים וכאשר הכלב לא היה מתיישר לכיוון החדש הוא היה מקבל תיקון.
זו לא הדרך שבה עושים דברים באימון בעזרת מרקר.
[divide color="#"]
איך להוסיף פקודה
[divide color="#"]
כשמגיע הזמן לתת שם להתנהגות (להוסיף פקודה) אנחנו תמיד ניתן את הפקודה לפני שניתן סימן להתנהגות.
זה חשוב לתת את הפקודה חלקיק שניה לפני שניתן את הסימן לכלב להתחיל את ההתנהגות. החלקיק שניה הוא חשוב מאוד, כי אנחנו זוכרים שכלבים תמיד ילכו אחרי סימן פיזי על פני סימן קולי. לכן אם הנוהג לא יעשה הפרדה הכלב ילמד לעקוב רק אחרי הסימן הגופני ולא אחרי הפקודה.
תזמון פקודות לסימנים הוא דומה מאוד לתזמון מרקר. הפקודה והסימן לא יכולים לקרות באותו הזמן.
[divide color="#"]
ציפייה לפקודה
[divide color="#"]
כשכלב מתחיל להגיע לנקודה בה אנחנו מוספים פקודה אנחנו נראה שהוא מתחיל לצפות להתנהגות מאתנו. ציפייה זה דבר טוב בתהליך הלמידה. ציפייה אומרת לנו שהכלב חושב, הוא פעיל בתהליך העבודה. אפילו אם הכלב מצפה עם התנהגות לא נכונה זה אומר לנו שהוא מנסה לעבור אתנו והוא רוצה לעשות משהו הוא חושב שאנחנו רוצים. אז אל תמהר לקרר אותו.
מאלפים של פעם נותנים תיקונים על ציפייה. הם ציפו לשלמות כל הזמן. תחשוב על זה מנקודת המבט של הכלב. הוא מקבל תיקונים על שניסה לעשות מה ש"הוא חושב שאתה רוצה ממנו לעשות". לאחר מכן הוא חושב "היי אני מנסה לעשות את זה – מה נסגר?! – אני לא מבין מה אתה רוצה ואתה מטרטר אותי!!! לא כיף לי אני מתכוון להפסיק לנסות ולחכות עד שתראה לי בדיוק מה אתה רוצה".
[divide color="#"]
שליטה על תמריצים אימון בעזרת מרקר
[divide color="#"]
שליטה על תמרוצים הוא הכלי המשלים לתהליך הלמידה של פקודה.
ברגע שאתה מתקדם באימון תגיע לנקודה בה הכלב למד כמה התנהגויות. הוא מסתכל עליהם כעל שק התעלולים הקטן שלו שהוא משתמש בו כדי לגרום לך לתת לו פרס.
במהלך תהליך הלמידה של התנהגות חדשה אתה תראה כלב ש"שולח יד" לשק התעלולים ומציע כל מה שהוא יודע בנסיון לגרום לך לתת לו פרס. זה בסד במהלך תהליך הלמידה אבל כשהכלב מתחיל להיות מקצועי יותר זה צריך להפסק.
בנקודה מסוימת הכלב צריך לבצע רק את הפקודה שביקשת ממנו לבצע. הוא גם לא אמור להציע לך התנהגות כשביקשת ממנו לעשות משהו אחר. לגרום לכלב לעשות את זה נקרא שליטה על תמריצים.
הנקודה בה מוסיפים עבודת תמריצים היא כשהכלב מבצע התנהגות 8 מתוך 10 פעמים בפקודה ללא שימוש בסימנים או פיתוי. תנו לי לחזור על זה "ללא סימנים או פיתוים". מאמנים חדשים מפספסים את החלק המאוד חשוב הזה של שליטה על תמריצים. הם "קופצים מעל הפופיק" ומתחילים להוסיף עבודת תמריצים כשהם עדיין משתמשים בסימנים כדי לעזור לכלב ואז כשהם מוותרים על הסימנים הכלב מבולבל.
זה גם לא מציאותי לחכות לכלב שיבצע תרגיל 100% מהפעמים. לחכות עד שהכלב יבצע 10 מתוך 10 מסתיים בכלב שמשועמם מהאימונים.
חוסר בשליטה על תמריצים הוא אחד מהבעיות הגדולות שמאמנים נוטים לפגוש. מאלפים חדשים תופסים את הרעיון של המרקר, הם נהנים מהתהליך, אבל הם מתקשים עם תהליך של השליטה על התמריצים.
בשלב זה של האימון כשהכלב מתבקש לבצע התנהגות מוכרת והוא "שולח יד לשק התעלולים" כדי להציע התנהגות מוכרת אחרת, אתה פשוט אומר "לא" ומפנה את הגב. הפניית הגב ל5 שניות שולחת מסר ברור לכלב שהוא לא עושה מה שאתה רוצה.
כשאתה מפנה את הגב ומבקש את ההתנהגות שוב אתה תראה אם הוא מציע שוב אותה התנהגות או את ההתנהגות הנכונה. אם זה לא ההתנהגות הנכונה אתה חוזר על התהליך. זה אולי יהיה הכרחי להכניס את הכלב לכלוב שלו לכמה דקות ואז לנסות שוב.
זה לא רעיון רע להכניס את פקודת ה"סיימנו" או "מספיק" בנקודה הזאת. זה אומר לכלב שסיימתם עם האימון לכמה דקות. עם הזמן זה נהיה ברור לכלב שהאימון נגמר לבינתיים.
חלק חשוב מהשליטה על התמריצים היא הוצאת ההתנהגות משק התעלולים של הכלב. זה נקרא "הכחדת התנהגות" על ידי זה אני מתכוון שהכלב חייב להבין שההתנהגות הזאת לא מורשית להצעה כשאנחנו נותנים סימנים או פקודות.
אם לקחנו את פקודת ה"שב" דרך שלב שליטת התמריצים הכלב מציע "שב" בזמן שאנחנו מאמנים "ארצה" אנחנו מיד אומרים "לא" ומסובבים לו את הגב.
מאמנים לא יקראו עקביות בפקודות עד שהם יקחו שליטה על השלב הזה. אז אם המטרה שלך לייכנס לספורט כלבים אתה תצריך להפוך למומחה בעניין הזה. מה שמעניין הוא שכלבים הם חכמים יותר ממה שנדמה לנו לפעמים. הם ילמדו את הרעיון של השליטה על התמריצים לאחר כמה פעמים. הם יקלטו מה אתה עושה כל פעם מהר יותר ומהר יותר.
בשיטות של פעם שליטה על תמריצים הייתה בעזרת קולר חנק. אם הכלב ביצע התנהגות לא רצויה הוא היה מקבל תיקון עד שהוא היה מתיישר עם ההתנהגות הנכונה. זה מדוע הכלבים הפסיקו להציע מרצונם מה שהם חשבו שהנוהג רוצה. זה מדוע הם לא טובים בפתרון בעיות וזה מדוע הם משתתפים פסיביים בתהליך הלמידה.
[divide color="#"]
הבעיה עם הוספת פקודות מוקדם מדי
[divide color="#"]
הבעיה הראשונה והברורה ביותר בהוספת פקודה לפני שהכלב יודע את ההתנהגות היא שאנחנו לוקחים סיכון שנבלבל את הכלב או שנהפוך את הפקודה לרעש רקע.
המטרה שלנו היא לעשות את הפקודה חלק משרשרת אירועים שמובילה לפרס. כדי להשיג את זה האימונים צריכים להיות שחור או לבן. הוספת פקודה לפני שהכלב מבין את ההתנהגות זה לא שחור או לבן.
בהתחלה אנחנו ממשיכים את הפקודה עם הסימן שהיינו משתמשים כדי לגרום לכלב להתחיל לעבוד. הסימן הוא סוג של עזרה. באימונים נעזור לכלב עם סימנים עד שנגיע לנקודה שאפשר להספיק ולהשתמש רק בפקודה.
כשאנחנו נותנים שם לתרגיל אנחנו צריכים להיות מוכנים לעשות משהו כדי לעזור במקרה והכלב לא מבצע.
יש לך ארגז כלים של אפשרויות:
1. אפשר להתעלם מההצעות השגויות שלו עד שהוא מצליח לעשות נכון
2. אפשר לעזור על ידי סימן.
3. אפשר להגיד "לא" בקול קשוח – לא כועס.
4. אם הכלב מסרב לבצע אתנהגות אתה צריך לשאול את עצמך אם הפרס שווה מספיק כדי לגרום לו לעבוד. רק אתה והכלב שלך יכולים לענות על זה.
5. אם הכלב מסרב לעבוד ללא הסימן אנחנו צריכים לחשוב מחדש על תכנית האימונים שלנו. אולי עשינו קיצורי דרך והכלב לא באמת מבין מה אנחנו רוצים. אז צריך לחזור לפיצולים.
6. אם אנחנו יודעים בוודאות שהכלב יודע את הפקודה והוא מסרב לציית, אנחנו יכולים להחזיר אותו לכלוב או למלונה ל"פסק זמן"
עשה זאת מספיק פעמים והכלב ילמד מתישהו. פעם לא חשבתי שזה עובד, זה עובד. עם הרבה כלבים זה נהיה אחלה מוטיבציה. אם יש לך עוד כלב תוציא אותו תעבוד איתו ממול לכלב במלונה. קצת קנאה יכולה לעזור.
7. לבסוף כפתרון אחרון בהחלט אם הכל לחלוטין מסרב לעבוד אנחנו נשתמש בתיקונים.
בשורה התחתונה כל פעם שהכלב לא מבצע התנהגות צריך לעשות הערכה מחדש. אין איזה סט חוקים קבועים מראש כל פעם. זה יהיה תלוי בסיטואציה ובנסיבות.
[divide color="#"]
שמות שונים לחלקים שונים בתרגיל
[divide color="#"]
משהו שמאמנים חדשים חושבים עליו כאשר הם מפצלים תרגילים הוא לתת שם שונה לחלקים בתרגיל.
דוגמה לזה יכולה להיות בתרגיל ה"רגלי". אחד החלקים בפקודת הרגלי היא ללמד את הכלב להסתכל למעלה לפרצוף. ברגע שהכלב למד להסתכל למעלה לפרצוף שלך תוכל לתת לזה שם "הסתכל"
לאחר מכן כאשר אתה מחבר את כל החלקים של ה"רגלי" והכלב מאבד קצת ריכו ולא שם לב אליך תוכל להגיד "הסתכל". זה מזוהה עם התנהגות ספציפית אצל הכלב, אם הכלב לא ממלא אחר ההוראה תוכל להגיד "לא" – "הסתכל" ולהתחיל שוב.
במילים אחרות זה יאפשר לך לדייק בדיוק רב בדיוק מה מצופה מהכלב באימון.
[divide color="#"]
הוספת משך (זמן) לתרגיל על ידי המילה "יופי"
[divide color="#"]
עד הנקודה הזו לא ציפינו מהכלב להוסיף משך זמן לאף אחד מהביצועים שלו. זה אומר שלא ציפינו מהכלב לבצע שב-השאר או ארצה-השאר.
עד כמה שאנחנו מעוניינים – עד כמה שהכלב מעוניין – בתרגיל ה"שב" ברגע שהתחת של הכלב נגע ברצפה או ברגע שהבטן שלו נגעב ברצפה בתרגיל ה"ארצה" אנחנו אומרים "כן" והתרגיל נגמר. הכלב משוחרר ומקבל פרס.
אנחנו לא חושבים על הוספת משך לאף תרגיל עד שהכלב מבצע בצורה עקבית את התרגיל. כשמגיע הזמן להגדיל את משך התרגיל אנחנו פשוט מעכבים את המרקר. אנחנו נשארים רגועים ואומרים "יופי" בטון שליו ומרגיע וכאשר התרגיל נגמר אנחנו ממרקרים ב"כן" ו"חוגגים" עם פרסים.
"יופי" אף פעם לא יהיה בשימוש עבור שחרור לתרגיל.
במהלך הזמן שאנחנו מתחילים להגביר את המשך התרגיל אנחנו יכולים להגיד "יופי" כמה פעמים ואת הפרס לתת בצורה של "ג'ק פוט – מכונת מזל" כלומר לעשות חגיגה. זה עוזר לכלב להבין מה מצופה ממנו. בניגוד למרקר (שאומרים רק פעם אחת) את מילת המשך התרגיל אפשר להגיד שוב ושוב.
אפשר "להטעין" את המילה "יופי" על ידי אמירת המילה "יופי" תוך כדי ליטוף כשהכלב גודל, או "יופי" כשהוא אוכל. זה דומה להטענת המרקר – רק שאנחנו מוסיפים הרגשה טובה למילה "יופי". התוצאה הסופית שהכלב יודע כשאנחנו אומרים "יופי" הוא מרגיש טוב.
משך הזמן מוגדל בצורה אקראית כאשר מתחילים בשניות ולא מגיעים לדקות עד שעובר הרבה זמן. בהתחלה אנחנו מאריכים רק ב2-3 שניות ונותנים מרקר ומסיימים את התרגיל. ממשיכים ל5 שניות, בחזרה ל2 שניות ואז 10 שניות וכך הלאה. עם גורים אנחנו לא ממליצים לעבור את ה15-20 שניות.
[divide color="#"]
פרסים אקראיים באימון בעזרת מרקר
[divide color="#"]
"מתי אני מפסיק להשתמש באוכל כפרס על פקודה?" זו שאלה מצוינת וחלק חשוב באילוף בעזרת מרקר.
המטרה של כל מאלף כלבים היא להגיע לנקודה של פרס אקראי.
זה לא מציאותי לחשוב שמאמנים יתנו אוכל בכל פעם שהם מבקשים מהכלב לעשות משהו במשך כל חייו. סיבה אחת היא שאי אפשר להסתובב כל הזמן עם חטיפים. למרות שהקורגי ששוכב עכשיו ליד הרגליים שלי יחשוב שזה יהיה רעיון מעולה.
כשאנחנו מתחילים אימון בעזרת מרקר אנחנו נותנים פרס על המאמץ הקטן ביותר. כאשר הכלב מבצע תרגיל 8 מתוך 10 פעמים המאמן יכול להתחיל לתת פרס בצורה אקראית.
התנהגות צריכה להיות על תכנית פרס אקראי לפני שההתנהגות מקושרת לחלק אחר שפיצלנו, כשאתה עוצר לחשוב על זה – זה הגיוני.
[divide color="#"]
שימוש ב"יופי" כדי לקשר בין חלקים בתרגיל
[divide color="#"]
הרעיון של פרס אקראי צריך להכנס ברגע שהמאלף רוצה לקשר בין התנהגויות כדי לבנות תרגיל אחד שלם.
היופי בפקודה "יופי" היא שהיא גם אומרת לכלב שהוא סיים בהצלחה חלק מתרגיל. היא אומרת לו שהוא עשה עבודה טובה והוא הולך לקבל פרס אם הוא ימשיך לעשות מה שאתה מצפה.
דוגמה:
1. הכלב מתבקש לבצע את החלק הראשון בתרגיל
2. הכלב מבצע את ההתנהגות
3. הכלב מקבל פקודה "יופי"
4. הכלב מתבקש לבצע את החלק השני בתרגיל.
כהמילה נמצאת בשימוש בצורה הזו היא נהיית כלי עוצמתי בתקשורת עם הכלב. היופי שניתן להשתמש במילה מרחוק כדי לחזק את הכלב על עבודתו הטובה.
[divide color="#"]
שימוש באוכל יחד עם "יופי"
[divide color="#"]
אם נשתמש בדוגמה של "ארצה-השאר" שבסוף התרגיל הקבל מקבל פרס בדמות משחק עם כרית נשיכה.
כשכלב מתבקש לארצה הוא מצופה להשאר בארצה עד שהוא משוחרר. לאחר שהנוהג נותן את הפקודה ארצה והכלב ממלא אחר ההוראה, הנוהג יכול להגיד "יופי" ולהציע מגוון פרסים.
על ידי הצעה של מגוון פרסים (בסגנון "גק פוט – מכונת מזל") יחד עם כמה פעמים "יופי" אנחנו מחזקים את הכלב להשאר בארצה. התרגיל לא נגמר בגלל שעדיין לא ניתן מרקר "כן". הכלב נשאר עד שהנוהג מסופק ואז ניתן מרקר וניתן להציע כרית נשיכה ולסיים את התרגיל עם משחק.
[divide color="#"]
כשנותנים לכלב לעשות טעויות אנחנו יוצרים כלבים שאוהבים לפתור בעיות
[divide color="#"]
אחד התרגילים הקשים שמאמנים צריכים ללמוד הוא שיהיו זמנים שבהם תהיה חייב לתת לכלב להציע התנהגויות ולפעמים לתת לו לעשות טעויות. כלבים נהיים פותרי בעיות ברגע שנותנים להם לעבוד דרך בעיות.
הרבה אנשים מבולבלים כאשר הכלב מבולבל. אלה אנשים שבדרך כלל באים משיטות של פעם היכן שהכלב תמיד צריך לבצע בצורה מושלמת כל פעם.
כשהכלב נראה מבולבל או עושה טעות האינסטינקט הטבעי הוא להכנס ולעזור לו, לנסות ולפתות אותו דרך התרגיל. במציאות הכלב צריך לקבל זמן לנסות לפתור את הבעיה לבד. ככה כלבים לומדים.
כשהעבודה נעשית כראוי הכלב יקבל הערכה עצמית מהביצוע הנכון. זה התפקיד שלך להרשות לכלב לעשות בחירה ואם תפתח אצלו מספיק רצון להערכה הוא ירצה לעשות את ההתנהגות בצורה מושלמת.
[divide color="#"]
מרקר שלילי
[divide color="#"]
כשכלב לומד התנהגות עד לנקודה שאפשר לקבל אותה בפקודה, המאלף יכול להתחיל להשתמש במרקר שלילי על אי ביצוע התנהגות.
מרקר שלילי הוא "לא" או "טעות". חשוב להבין שזה לא תיקון. זה נאמר בטון שאומר "שמע אתה יכול לעשות עבודה יותר טוב, בוא ננסה שוב".
נוהגים לעולם לא צריכים להשמע כועסים כאשר אומרים "לא". אם הם כועסים זה הופך את המרקר השלילי לתיקון וזה לא מה שאנחנו רוצים. "לא" זה פשוט מילה שאומרת לכלב שהוא לא ביצע התנהגות בצורה נכונה והוא צריך לנסות שוב.
היופי בשימוש במילה "לא" הוא שניתן להשתמש בה לזיהוי בדיוק הנקודה שבה הכלב עשה טעות. בניגוד לתיקון פיזי, שמוציא מהכלב את המוטיבציה והדרייב, מרקר שלילי הוא בעל השפעה הפוכה, הוא מוסיף דרייב.
[divide color="#"]
אומרים "לא" רק פעם אחת
[divide color="#"]
אם הכלב עושה טעות אתה אומר "לא" פעם אחת ומיידית מבקש ממנו לבצע מחדש את התרגל או שם אותו בצד.
מרקר שלילי אפשר להסתכל עליו באוצה צורה כמו מרקר חיובי. הכלב "מצלם תמונה" במוחו של הרגע המדויק שהוא עשה כשהוא קיבל את המרקר השלילי.
כשמאלף אומר "לא" כמה פעמים אחד אחרי השני זה רק מבלבל את הכלב בגלל שהוא צריך להבין על איזה רגע בדיוק אמרת "לא.
בנוסף אתה לא מחכה עד שהכלב צריך לחזור על ההתנהגות, הוא חוזר עליה מיידת. אם תחכה יותר מדי הכלב יתחיל לאבד ריכוז ולא יקשר בין המרקר השלילי לחזרה מחדש על התרגיל.
[divide color="#"]
איך להחזיר תקווה בכלב מיואש
[divide color="#"]
היופי באימון בעזרת מרקר שדי קשה לפגוע בכלב שלך אם הוא עושה טעות. פספוס מרקר זה לא כמו לתת תיקון עם קולר חנק. תן לכלב רך תיקון חזק והוא יכבה ויפסיק לנסות. פספס מרקר עם אותו כלב רך ולא פגעת בכלב בכלל. אולי הוא יתבלבל אבל הוא לא יכבה.
יבואו זמנים שבו הכלב פשוט יפסיק להציע את ההתנהגות שאתה רוצה לא משנה כמה תחכה.
זה בדרך כלל אומר ש:
1. הכלב עייף
2. לכלב אין קשר כזה טוב עם הנוהג
3. התרגיל לא פוצל למספיק חלקים כדי שהכלב יבין מה אתה רוצה (עשית קיצורי דרך)
4. הפרס הוא לא בעל ערך גבוה מספיק
5. הכלב לא רעב מספיק
6. לא הראת מספיק סבלנות ונתת לכלב זמן לעבוד ולנסות לפתור את הבעיה
כשהאימונים והכלב שלך לא נותנים לך את ההתנהגות שאתה רוצה אתה צריך לסיים את האימון בדרך שמראה לכלב שהוא עדיין לומד. אתה תמיד רוצה לתת כלב הרגשה שהוא עדיין לומד
רק בגלל שהכלב לא הצליח לעמוד ביעדים שקבעת לא אומר שאתה צריך לסכן את המערכת יחסים שלך עם הכלב כדי להשיג את היעדים. מערכות יחסים תמיד צריכות לבוא על חשבון מטרות.
אחת הדרכים שמאפשרות את זה היא להשתמש ב"עוגיות תקווה". ככה זה עובד: הכלב מספיק לעבוד; אתה מזהה את אחת הבעיות שלמעלה, במקום לתת תיקון או להפסיק אתה נותן "עוגית תקווה".
"עוגית תקווה" זה אומר שאתה מבקש מהכלב לעשות משהו מאוד פשוט שאנחנו בטוחים ב100% שהוא יהנה לעשות (לדוגמה "נגיעה ביד"). כשאתה משתמש ב"עוגית תקווה" אתה צריך להשתמש פעם בה כמה פעמים ברצף.
עוגית תקווה לא רק תוציא אותך מהבעיה היא גם תוציא את הכלב שלך מאירוע מייאש. אנחנו מסיטים את הכלב למשימה שתוביל לפרס ותאפשר לך להפסיק את האימון בגוון חיובי. ברגע שזה נעשה אתה יכול לשבת ולחשוב מה השתבש באימון.
[divide color="#"]
תיקונים — הכחדת התנהגות — כלבים דומיננטים
[divide color="#"]
יש הבדל בין הצורך בתיקון על חוסר משמעת לבין הצורך בהכחדת התנהגות.
יש דבר שכלבים עושים שהם פרסים בפני עצמם, כמו רדיפה אחרי חתול. שום כמות של אימון מרקר הולך לשנות את הרצון של הכלב לרדוף אחרי חתולים. אי אפשר להוציא ממנו את זה. למרות שזה נדיר שהוא אי פעם תופס חתול הוא נהנה מהמרדף. לכן הפתרון הוא שצריך להוציא את הכיף מהמרדף.
כלבים צריכים להיות מתוקנים על התנהגויות שמחזקות את עצמם. יש הרבה דרכים לעשות את אבל לדעתי הפתרון הכי טוב הוא עם קולר אילוף חשמלי.
היופי בשיטת המרקר היא שבגלל שהאימון הוא כל כך שחור או לבן רמת התיקון צריכה להיות נמוכה מאוד מאשר מה שהיה צריך בשיטות של פעם. בגלל שהוא כל כך שחור או לבן יש פחות קונפליקט עם הנוהג.
[divide color="#"]
תיקונים מול קבעונות
[divide color="#"]
יש גם הבדל בין מאמנים שמאמנים בעזרת קבעונות (כח) לבין תיקונים. תיקונים הם בשביל לתקן טעות. קבעונות זה אומרת שהכלב מציע התנהגות כדי להמנע מתיקון (מתוך פחד)
למרות שזה נראה אולי כמו משחקי מילים יש הבדל משמעותי. אנשים שמתכננים לאמן לספורט כלבים ועושים את זה בהתמדה צריכים בשלב כלשהו להכניס תיקוני משמעת לאיון. היופי באימון עם מרקר הוא שרמת התיקון היא בדרך כלל הרבה יותר נמוכה מאשר בשיטות אחרות של אילוף – במיוחד של פעם.
כל מי שמאלף כלבים כל כך הרבה זמן כמוני יודע איך היו מאמנים פעם. לא היו שיטות מוטיבציוניות – התנדבותיות. הכל היה מתוך פחד. בכנות אני מצטער על הכלבים שלי. רבים היו כל כך טובים ואני הייתי כל כך לא הוגן איתם. זה עצוב. הגיע להם כל כך הרבה יותר ממה שנתתי להם.
[divide color="#"]
כמה זמן להשתמש בפרסי אוכל?
[divide color="#"]
אחד הטיעונים שמאמנים לא מנוסים הוא שבסופו של דבר צריך להפסיק לתת אוכל. כשהם אומרים את זה, זה רק מאשר לי שהם לא מבינים את השיטה או העוצמה של אילוף בעזרת מרקר.
פרסי אוכל אקראיים יכולים להיות בשימוש כל חייו של הכלב.
[divide color="#"]
האם אתה אי פעם מפסיק אימונים בעזרת מרקר?
[divide color="#"]
יש כמה חלקים לתשובה הזו.
אימוני מרקר זו שיטה של תקשורת עם הכלב. אין מדובר רק בשימוש ללימוד התנהגויות ותרגילים. ברגע שכלבים מבינים 5 מילים בסיסיות הם תמיד יוכלו להיות בשימוש לתקשורת במהלך כל חייו של הכלב.
[divide color="#"]
אילוף מחדש של כלבים מבוגרים ודומיננטים
[divide color="#"]
לפי דעתי אימון בעזרת מרקר זו השיטה המושלמת להתחלת אילוף כלבים מבוגרים. היא אפקטיבית במיוחד לכלבים דומיננטים או לאנשים שאימצו כלב מהסגר כי זו שיטה ללא לחץ.
אימון בעזרת מרקר זו השיטה המושלמת ליצור קשר עם הכלב שלך בצורה חיובית שלא תהווה קונפליקט. זו דרך להראות לכלב דומיננטי שאתה כיפי ומעניין.
דוגמה מושלמת לעוצמה של אימון בעזרת מרקר היא ללמד את הכלב "ארצה". תרגיל ה"ארצה" זה תרגיל קשה עבור כלב דומיננטי. הם שונאים להכנס למצב הזה. כשכלב עושה "ארצה" לפניך זה דוגמה לכניעה, לא משהו שכלב דומיננטי רוצה לעשות. למעשה הרבה בעלי כלבים דומיננטים ננשכים במצבים כאלה.
אבל אילוף ה"ארצה" עם פרס בעל ערך גבוה ועיצוב התרגיל נוכל לאלף את הכלב בקלות בצורה ששנינו מרוויחים.
[divide color="#"]
כלבים שהוצלו מהסגרים ועמותות ואילוף בעזרת מרקר
[divide color="#"]
כחוק כללי כלבים מהסגרים בדרך כלל סובלים מאיזה בעית התנהגות. אם הם קיבלו אילוף כלשהו זה בשיטות של פעם ("מה שלא הולך בכח הולך בעוד יותר כח"). לכן הכלבים מגיעים עם מטען רגשי.
כלבים כאלה צריכים סבלנות בגלל שהם מפחדים לנסות דברים חדשים. זה מכיוון שהם למדו שאם הם עושים טעות הם יקבלו "נבוט". הם פשוט יעמדו ויסתכלו עליך שתראה להם מה לעשות. הם מפחדים לנסות.
הכלבים האלה צריכים סבלנות והרבה. צריך לחלק את התרגילים להרבה חלקים. ואם הם עוצרים זה לא כי הם עקשנים אלה כי הם תקועים. נסה להשתמש ב"עוגיות תקווה".
כשנורה בראשם תדלק והם יבינו שהם מקבלים פרס רק על לנסות, האופי האמיתי שלהם יאיר החוצה. עם מאמץ תוכל להביא להם אושר אמיתי לחיים.
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
[/sociallocker]
